שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ד׳ (ד׳)

והנה במ"ש לעיל לענין התראת ספק ראיתי דבר נפלא בפסקי תוס' בתענית אות נון שכתבו דהתראת ספק לא מקרי רק היכא שמחוסר מעשה דהא המדביק פת בתנור חייב אם לא רדה מיד וביאור הדברים הוא כמ"ש התוס' בשבת דף ד' דכל שאופה אינו מחוסר מעשה דאפייתו יתחייבו ובכה"ג לא מקרי התראת ספק ולפ"ז גם כאן לא שייך התראת ספק דבאמת אדרבא כל שלא הקיף נעשה בן סורר ומורה תיכף ואינו מחוסר מעשה יע"ש. ובזה מיושב היטב קושית המלמ"ל פט"ז מסנהדרין הנ"ל דבשלמא ביבמות דהתראת ספק הוא שמא יביא ב' שערות ולא יהי' גדול למפרע שפיר כתבו דכל שנולד סימני סריס אגלאי מלתא למפרע דהיה סריס ולא שייך התראת ספק דאדרבא כמו שהוא אין כאן מחוסר מעשה אבל שם בנדה התראת ספק היא שמא לא יביא ב' שערות ולא יהי' גדול וא"כ כמו שהוא לפנינו אין כאן איסור ומחוסר מעשה הבאת שערות ושפיר קרי לי' התראת ספק וז"ב. איברא דצ"ב בהא דהקשו התוס' בגיטין דף ל"ג דלימא דהו"ל התראת ספק שמא ישאל על נזירותו ואמאי והא מחוסר מעשה וכמו שהוא יש כאן איסור ברור. מיהו המעיין בתוס' שבת שם ובגיטין שם ובתוס' מכות דף ט"ז ימצא כי זה באמת כוונת התוס' שם דלא מקרי מחוסר מעשה דיש לנו לומר שיעמוד כמו שהוא היום ודו"ק. והנה התוס' בסנהדרין דף ע"ט ד"ה א"נ הקשו אליבא דמ"ד דהתראת ספק לא שמה התראה בלא טעמא דספק נפשות להקל פטרינן לי' מטעמא דלאו שמה התראה ולכאורה בראשית ההשקפה תמהתי דהרי כיון דיש רוב ישראלים הו"ל כהתראת ודאי דעפ"י הרוב יש לנו לומר שבודאי יהרוג הישראלים דהם הרוב וכל שיהרוג הישראל בין שנתכוין לזה או לזה חייב לרבנן ותדע דאל"כ בטלת דין מכה אביו ואמו וכדומה דהורגין עפ"י הרוב והרי הו"ל התראת ספק דשמא מכל מקום לאו אביו הוא וע"כ כיון דע"פ הרוב הוא אביו מחייבינן ליה מיתה וה"ה בזה. אך יש לחלק דשם אנו דנין על איש אחד אם הוא אביו של זה או לאו וכל שעפ"י הרוב הוא אביו ואזלינן בתר רובא שוב שפיר מתרין אותו שלא יהרוג זה שהוא עפ"י רוב אביו ואזלינן בתר רוב וגם לפמ"ש התוס' דלהמותרה צריך שיהי' ספק וכאן מה ספק יש להמותרה והא באמת הוא אביו עפ"י הרוב ומה נתחדש לו ענין ספק והתורה צותה לכבד אותו שהוא מוחזק לאביו עפ"י רוב וכשמכהו לזה חייבתה התורה מיתה אבל כאן כל שיוכל להיות שיהרג העכו"ם ניהו דעפ"י רוב ודאי יהרג הישראל מכל מקום התראת ספק הוא שמא יזדמן לו עכו"ם. ובזה נראה לפענ"ד להבין כוונת התוס' בתירוצם שכתבו דקאי באמת אליבא דמ"ד דהתראת ספק שמה התראה רק ששם בודאי יבא לידי איסור כשיותיר או כשיכה שניהם וכאן הספק שמא לא יבא לידי איסור אף כשיהרג דדלמא יזדמן לו הישראל והדבר תמוה דא"כ שוב הדר הו"ל התראת ספק דל"ש התראה אף למ"ד התראת ספק שמה התראה וא"כ ל"ל קרא ועיין שיטה מקובצת בכתובות דף ט"ו שהאריך הרבה ליישב כוונת התוס'. ולפמ"ש יש לומר דבאמת כיון דעפ"י רוב שמה התראה שודאי יזדמן לו עפ"י רוב להרוג ישראל והרי התורה אמרה דהורגין בהתראה עפ"י רוב ולא שייך לומר דש"ה דאין כאן התראת ספק דהתורה צותה להרוג אותו שמכה אביו שאינו רק עפ"י רוב משא"כ כאן שמא יזדמן לו העכו"ם דז"א דזה דוקא למ"ד התראת ספק לא שמה התראה אבל למ"ד שמה התראה רק שיש ספק שמא לא יזדמן לו איסור בזה כיון שעפ"י רוב יזדמן לו איסור בכה"ג שמה התראה והתראת ספק שמה התראה וז"ב מאד. ובגוף קושית התוס' נראה לפענ"ד דבאמת אזיל למ"ד התראת ספק לא שמה התראה ורק דכל הטעם דבעינן התראת ודאי הוא משום דבעינן שיתיר עצמו למיתה וכל שיש ספק שמא לא נתחייב מיתה הרי לא התיר עצמו למיתה ויוכל לומר שסברתי שלא אתחייב מיתה והתורה גזרה שבעינן שיתיר עצמו למיתה והרי לא התיר עצמו למיתה דאילו סבר שלא יבא לידי חיוב ולפ"ז זהו בבל תותיר שבידו לעשות שלא יבא לידי חיוב אבל כאן שהספק הוא לפנינו ואין בידו שלא יפול האבן על ישראל כמו לעכו"ם ואדרבא יותר קרוב שיפול על ישראל מאחר שהם הרוב וא"כ על מה בטח כי זרק אבן לגו וא"כ הרי התיר עצמו למיתה שלא חשב כלל להנצל דיכול להיות שיפול על הישראל כמו על העכו"ם וא"כ בכה"ג התראת ספק שמה התראה. וזה לדעתי הענין מ"ש התוס' דבעינין שיהי' להמותרה ספק והיינו דעיקר ענין התראת ספק היא שלא התיר עצמו למיתה וכאן הרי התיר עצמו למיתה דהרי המותרה שיודע שלא כן הוא הרי ידע שיתחייב עצמו ומה נ"מ במה שהעדים לא ידעו הא העדים התרו בו שאם יעבור על התראתם יתחייב מיתה אם ימצא שעבר על הלאו וכדומה ועיקר בעינן שיתיר עצמו למיתה ויהיה להמותרה ודאי וז"ב מאד