שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ל״ז (ז׳)

והנה דרך אגב אומר במה שנשאלתי בהך דב"ק דף נ"ו שהבאתי למעלה שהתוס' כתבו שם ד"ה פשיטא דחוץ לב"ד לא שייך אם לא יגיד שיכול להגיד ולהעיד וע"ז שאל אותי עלם משכיל מפה לבוב ושמו כמר משה וואלף ני' דהא אכתי איכא נ"מ באם הי' מזימים לעדים ושאל אותם שיזימו ואמרו שאין יודעין להגיד ובתוך כך שלם זה הממון ואם נימא כשיטת הפוסקים דגם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ בשכבר שלם תו א"י להעיד דהא הו"ל כאשר עשה ונתחייבו על אשר לא הגידו אף שלא היה הכפירה בב"ד. והנה בפשיטות השבתי דהרי נתחייבו מצד דיני דגרמי כמבואר בסי' ל"ח וא"כ אין נ"מ אם נתחייבו מפני שלא הגידו או שגרמו לו היזק ואף אם נימא דמכל מקום מהראוי להתחייב על מה שלא הגידו מכל מקום נראה לפענ"ד כיון דהם ראויים להגיד רק שיהי' עדות שאילה"ז בכה"ג לא מקרי אם לא יגיד דמצד הגדת עדות ראויים הם ובלא"ה נראה לפמ"ש בתשובה דמה דאמרו בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה אף דאיכא ק"ו אם כאשר זמם חייב מכ"ש כאשר עשה וכתבתי עפ"י דברי הרשב"א ריש ב"ק דלכך בבור אין עונשין מן הדין אף דק"ו הוא משום דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ולפ"ז בהזמה דחידוש היא דמה חזית דציית להני ציית להני א"כ ג"כ אין עונשין מן הדין ולכך כאשר עשה ל"מ והארכתי בזה ולפ"ז כאן לענין שיתחייב משום אם לא יגיד לא שייך לחייבו דממנ"פ הם באמת ראויים להגדה רק דהוה כאשר עשה ואינם נאמנים להגיד דדלמא הראשונים אמרו אמת וכיון שכן שוב לא שייך לחייבם על אשר לא הגידו דכל שמשקרים לא חייבן התורה להגיד רק שיגידו האמת ואמת ראוי להגדה אף בכאשר עשה ודו"ק היטב כי נכון הוא מאד וקצרתי. והנה במה שהבאתי דברי הרמב"ם והרמב"ן שנחלקו בענין לא תצא כצאת העבדים אם היא שלילה או חיוב דהיינו ל"ת. באמת שלולא דמסתפינא להביא צווארי בעול המחלוקת של שרי התורה האלו פן ירוצו גולגלתי בחרבות פיהם אשר כל רז לא אנס להם לכאורה הייתי אומר דבתורה לא שייך ענין שלילה שכל ששללה התורה שלא לעשות כן ניהו דאינו מניעה הא ממילא היא מניעה דכל אזהרות התורה הם שלילות שלא לנקום ולנטור ולא נקבע בלבותינו שנאה וקנאה וכדומה רק אהבת שלום וריעות וא"כ מה נ"מ אם היא אזהרה או שלילה אלא שזה בכללות האזהרה אבל בפרטי חלקי האזהרה לא שייך זאת עד"מ לא תצא כצאת העבדים דאינו יוצא בראשי אברים הנה לא נוכל לומר שזה אכזריות וכדומה או חמלה על האדון שהרי ראינו בעבד כנעני שיוצא בזה וא"כ אם חסה תורה על עבד כנעני מכ"ש על העבד עברי כדבר האמור ברמב"ם ורמב"ן בשורש השמיני הנ"ל וע"כ אין לך לומר רק שכן גזרה חכמת התורה וא"כ היא שלילה גמורה לא אזהרה וכן לא יבקר הכהן לשער הצהוב שזה אי אפשר לומר שהיא אזהרה שאחר שבמקום אחר באותו ענין צריך הכהן לבקר ולא שייך ענין צוואה לאסור שיבקר וע"כ שהיא שלילה שא"צ לבקר שכבר טמא הוא אבל אמרו לא יומתו כי לא חופשה מה שאמרו שניהם הרמב"ם והרמב"ן שזה ענין שלילה הנה אף שהיא שלילה מכל מקום כל שהרגו הוא חייב כאילו שפך דמים שאחר ששללה התורה שלא יומתו ממילא נעשה ממנו אזהרה. אך לפענ"ד כוונת הרמב"ם דכל שהיא שלילה א"כ א"א לחשבו בכלל הלאוין מידי דהוה אלאו הבא מכלל עשה שאינו נמנה בכלל הלאוין כמ"ש הרמב"ן סוף שורש א' וכן הסכים במגלת אסתר שגם הרמב"ם דעתו כן ונוסף עוד שאינה מונה לא בעשין ולא בלאוין שאינו מצות עשה ואינו ל"ת גמור שלא נצטווה בלשון לאו ואף שכיון שאמרה תורה עשה כך וממילא משמע שלא לעשות כך כמו שהוא לאו הבא מכלל עשה אבל כיון שאינו רק שלילה שלא הזהירה שלא לעשות רק שנעשה כך וממילא נשמע שבא לשלול שלא נעשה כך וזה אינו בכלל הלאוין וא"כ ה"ה בלאו שלא בא בלשון אזהרה רק שלילה בלבד שלא נעשה כך שא"צ לא נוכל לעשותו כלאו גמור ונשאר בשלילה רק שממילא כל ששלל חיוב מיתה ממילא אסור להרגו ככל איש הפטור ממיתה אבל אינו עובר בלאו של לא יומתו וז"ב כשמש.