שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ל״ז (ד׳)

אבל לא אמר כלום דמלבד דאנן לא קי"ל כעולא וגם זה אי ממונא לקולא ואכתי לר"י מנ"ל אף גם דבעדים זוממין לא שייך קושית התוס' דאתגורי אתגר דבאמת לא עשו מעשה כלל וא"כ כל שמשלמין בדין הוא שלא ילקו וז"ש בעדים זוממים ואי ממונא לקולא שכן לא עשו מעשה והנה מזה ראיה דאף בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דהרי אמרו שכן לא עשו מעשה ואף דיש לדחוק דכיון דכאשר זמם מחייב ג"כ א"כ מהראוי ללכת לקולא אבל אינו במשמע ודו"ק ועיין בספר נצח ישראל ז"ל בכתובות דף ל"ב. ומדי דברי בדברי היראים שמח אכתוב לך מה שכתבתי על הגליון במ"ש שם במצוה הלז שכתב שם וספק בידי אם ילמד עד דהתם מועד דהכא ע"ש והיינו שנסתפק אם שייך נשיאת עון בעד אחד או דלמא דוקא בשנים אמרה תורה והוא עד אם לא יגיד דכל מקום שנאמר עד אינו רק שנים עד שיפרוט לך אחד ע"ש וכתבתי על הגליון שהוא תמוה וז"ל וצע"ג דהדבר מפורש בב"ק דף נ"ו אלא בחד ועיין ברש"י שם ועיין ברמב"ם פ"א מעדות הלכה א' ובכ"מ ופי"ז ה"ז ובכ"מ ובטוש"ע חו"מ סי' כ"ח ס"א עכ"ל בגליון של היראים שלי וכוונתי דהרי הש"ס פריך אילימא בשנים פשיטא דאורייתא היא אם לא יגיד ונשא עונו אלא בחד ומשמע דבחד לא שייך הגדה ונשיאת עון הרי מפורש דלא צוה הקרא על אחד והוא תימה גדולה. ובאמת שגם לענין ק"ש אינו חייב בע"א במקום שאינו יכול לחייב ממון כמו דאמרו בשבועות דף ל"ב זולת במקום שיכול לחייב ממון ובמקום שמחייב ממון גם נשיאת עון איכא והוה כשני עדים דכבשו עדותן כמבואר בשיטה מקובצת בב"ק שם. ומה שנראה לי בזה ליישב דברי הרא"ם שלא יהי' תמוה כ"כ נראה לפענ"ד וטרם יהיה כל שיח אעתיק מ"ש על גליון הרמב"ם שלי בפי"ז מעדות הי"ז במ"ש וכן ע"א שכבש עדותו פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים כתבתי ע"ז מדברי רבינו משמע דבשני עדים אף בדיני אדם חייב שהרי גבי שוכר עדי שקר דייק רבינו בהלכה הלז לכתוב עדי שקר דהיינו שנים ואילו לענין כובש עדותו כתב רבינו ע"א משמע דשנים חייב אף בדיני אדם וכן נראה מדבריו בפ"א מעדות ה"א ועיין בכ"מ שם ובאמת שכן משמע פשטת הסוגיא דפריך אילימא שנים פשיטא דאורייתא היא אם לא יגיד ומשמע דמהראוי שיתחייב אף בדיני אדם אבל לענין דינא צ"ע דהיאך יתחייבו על מה שכבשו עדותן ולא אמרו ואף דיני דגרמי לא מקרי בכה"ג כמ"ש בשיטה מקובצת בשם המאירי בהדיא וכ"כ הרמב"ן בדיני דגרמי שלו וכ"כ הנימוק"י בשם הרא"ה ואף דטעמו צ"ע שכתב דלא מצינו שיתחייב אדם להעיד לחברו רק מתורת ג"ח וצ"ע דמה בכך כל שנתחייב להעיד מהראוי שיתחייב עכ"פ כתב כן בהדיא והיותר תימה על הב"י שבטור חו"מ ריש סי' כ"ח כתב בהדיא דגם בשני עדים פטור בד"א ולא הרגיש כלל בדברי הרמב"ם שנראה מדבריו שאינו כן וכמ"ש בעצמו בכ"מ ועיין בכנה"ג בחו"מ שם בהגהת הב"י אות א' שהאריך ג"כ דאינו חייב בדיני אדם רק שהביא בשם ריא"ז פרק הכונס שכתב שחייב בדיני אדם ולא מצאתי דבר שם והשה"ג שם לא כתב דבר מזה ובשבועות פ"ד כתב להיפך ולא הזכיר כלל מדברי ריא"ז זקנו שדרכו להביאו תמיד עכ"ל בגליון עם תוספת הרחבת דברים. וכעת נראה דבאמת הדבר יהי' תלוי אם ע"א מחוייב להגיד מן התורה או לא דאם נימא דגם עליו צותה התורה שיגיד והוא בכלל אם לא יגיד פשיטא דגם שנים שכבשו עדותן פטורין מן התורה בדיני אדם דמ"ש דאף דשנים יכולין לחייב ממון בבירור וע"א אינו רק מי יימר דלא משתבע מכל מקום הא באמת מצד הגרמא פשיטא דכבישת עדות לא מקרי גרמא ורק על מה שעבר על מצות התורה שהתורה אמרה שאם לא יגיד ונשא עונו וא"כ מ"ש שנים מע"א אבל אם נימא דע"א אינו מצוה מן התורה להגיד דלא יגיד הוא דוקא על שנים שראוין להגיד ולחייב ממון ומעתה הא דוקא ע"א הוא דפטור מדיני אדם אבל שנים דהתורה הטילה עליהם החיוב שיגידו ואם לא יגיד ונשא עונו א"כ יש לומר דגם בדיני אדם חייב ולא מטעם שגרמו היזק רק על מה שלא עשו מצות התורה וא"כ ראוי שיכופר עונו בממון הקל דבשלמא בד"נ ומלקות יש לומר דלא רצתה התורה שיתכפר עונו מה שלא העיד בעוה"ז וישא עונו לעוה"ב אבל ממון כיון שזה ניזק על ידו מהראוי שישא עונו בממון והתורה חסה על ממונו של זה כעין מ"ש התוס' בכתובות דף ל"ב דאף דממונא לקולא לא שייך אתגורי אתגר דהתורה חסה על ממונו של נחבל וה"ה בזה.