שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ל״ז (י״א)

אחר שנים רבות אמרתי לפשוט הספק שנסתפק היראים למה יתנו הקנס להניזום ולפענ"ד נראה דהנה במכות אמרו משלשין בממון ואין משלשין במכות ופירשו בש"ס דאביי אמר אתיא רשע רשע ורבא אמר בעינן כאשר זמם וליכא א"ה ממון נמי ממון מצטרף מלקות לא מצטרף ופירש רש"י דהרי קבל מה שרצו להפסידו בין כלם והוא תימה דסוף סוף הרי רצה זה להענישו מלקות שלימה וממון משלם ולמה יתן שליש ועיין בריטב"א. אך לפענ"ד היה נראה דהנה בהא דיליף רשע רשע כתב הריטב"א שם דאף דאין דנין אפשר משאי אפשר ויש מי שתירץ דאי נימא דאף במלקות דינא דמשלשין ואי עבדינן טפי אין זה כאשר זמם א"כ במיתה דא"א למקטל מחצה א"כ הי' לן למפטרינהו בשלשה דאי עבדינן טפי אין זה כאשר זמם וע"כ דקטלא דכלהו כאשר זמם הוא וה"ה במלקות ותמה הרמב"ן ע"ז וא"כ אין ענינו מה דיליף מג"ש דרשע רשע וע"כ דאין זה רק גילוי מלתא וא"כ יש לומר דבמיתה דאי אפשר קטלינן ומלקות אפשר וע"כ מסיק דאביי ס"ל דיליף אפשר משאי אפשר ע"ש ולפ"ז יש לומר דלרבא דס"ל דאין למדין משאי אפשר וכמ"ש הריטב"א שם ואף בגז"ש ס"ל דאין למדין מאי אפשר א"כ עכ"פ במלקות יש לומר דבעי כאשר זמם והרי רצה לחייבו מלקות שלימה. ובזה מבואר ההבדל שבין ממון למלקות דבממון דמצטרף לגבי הניזום אי נימא דאין משלשין וכל אחד ישלים א"כ יקבל הניזום יותר ואנן בעינן כאשר זמם לעשות לאחיו והרי יקבל יותר מכאשר זמם משא"כ במלקות דאין הנדון מקבל כלום וכן נראה מהריטב"א בעצמו שפירש כן ולפ"ז ע"כ מוכח דצריך ליתן לאחיו זאת דאל"כ יקשה היאך נעשה בממון דאם נימא דאין משלשין ויתנו העדים יותר מכאשר זממו דהם זממו להפסיד מנה והם יתנו עד"מ ק"ן בשלשה ואם נימא דמשלשין ביד מי יצטרף דהא אין נותנים ליד הניזום דבשלמא כל שנותנין ביד הניזום מצטרף בידו ומתקיים כאשר זמם אבל כשנותנין לאחר אינו מתקיים ביד הניתן לו דהא הב"ד יחלקו לכל מי שירצו ולא יגיע לאחד כאשר זמם וגם ביד העדים לא יתקיים כאשר זמם ואם כן היאך יתקיים כאשר זמם וע"כ דנותנין ביד הניזום וזה ברור והיא קילורין לעינים. ובלא"ה נראה לפענ"ד כיון דאמרינן דעדים זוממין גלי קרא דממונא משלם מקרא דיד ביד והרי שם ביד ביד דדרשו ממון היינו למי שחבלו וה"ה בעדים זוממים ומכ"ש לעולא דס"ל דבכ"מ דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם וגמר מחובל ומעדים זוממין וא"כ אי נימא דממונא לקולא קשה וכי אתגורי אתגר והתוס' הקשו כן בחובל ותירצו דחס רחמנא על ממונא דנחבל וא"כ גם בעדים זוממין צ"ל כן ובפרט אם נימא דבממון כאשר עשה ג"כ מחייב אם כן אפסדי' לממונו ומהראוי לחוס על כספו ולפ"ז כל דביד הב"ד לתת לכל מי שירצה א"כ קשה למה ממונא משלמי וכי אתגורי אתגר וע"כ דנותנים להניזום וז"ב ודוק. ובזה נראה לפענ"ד לפרש הא דאמרו בכתובות דף ל"ב מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו יד ביד למה לי דבר הניתן מיד ליד והתוס' נתקשו בזה דלמה לי יתורא ת"ל מקרא דיד ביד משמע ממון וגם ועשיתם לו כאשר זמם משמע ג"כ ממון ע"ש שכתבו דה"א דדוקא במיתה ומלקות מיירי קרא ולא בממון ודבריהם דחוקים ויש לכוין דלמ"ד דבממון חייבים כאשר עשה א"כ קרא דכאשר זמם במיתה ומלקות דוקא אבל ע"כ דדבריהם דחוקים דכאשר עשה הוא רק ק"ו ועונשין ממון מן הדין אבל פשטא דקרא קאי כאשר זמם אכלהו ולפמ"ש יש לומר דהנה רבא דיליף דאין משלשין במכות יליף מכאשר זמם לעשות לאחיו וממון משלשין משום דמצטרף משא"כ מלקות דבעינן שילקה כשיעור שרצה לחייב ולפ"ז ז"ש מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם והיינו מלקות שלימה ולכך נקט בלשון יחיד ועשיתם לו כאשר זמם דהיינו לכל אחד מעדים וא"כ אי נימא דגם בממון מלקי לקי א"כ למה לי קרא דיד ביד והא בלא"ה ע"כ לא ישלשו בממון דלא יתקיים כאשר זמם וע"כ דכל אחד יתן כל מה שרצה לחייב וע"כ דיד ביד מורה שינתן לו דמי שנתחייב וא"כ שפיר משלשין בממון וכמ"ש ואם כן שפיר אצטריך יד ביד וגם מכאשר זמם לא נפיק דהא לא יתקיים כלל כאשר זמם ודוק היטב. איברא דלפ"ז יקשה בהא דאמר ר' יוסי במכות דף ו' בד"א בד"נ אבל בד"מ תתקיים העדות בשאר ואיך מצינו לומר כן דהרי קי"ל דמשלשין בממון וא"כ אם הי' שלשה וארבעה משלשין ומרבעין כמ"ש רש"י בדף ג' שם ולפ"ז כשנמצא אחד מהם קרוב או פסול והוא בודאי אינו משלם כאשר זמם דאינו בגדר עד כלל וא"כ שוב יצטרכו הכשרים לשלם בעדם והוה יותר מכאשר זמם וכעין שהבאתי בשם הריטב"א דאם נימא דמשלשין במכות ממילא במיתה עושין להם יותר מכאשר זמם ואם כן ה"ה בממון כל שעכ"פ נתכוונו ביחד ל"מ אם נימא דאף בלא הכירו בפסולם נמי הוה נמצא אחד מהם קרוב או פסול אלא אף אם נימא דבעי שיכירו בפסולם עכ"פ רצו להצטרף יחד ולא רצו הכשרים לחייב יותר משליש ורביע לפי ערך ומשלמין יותר ונמצא שלא מתקיים כאשר זמם ואף בממון בעינן כאשר זמם וכמ"ש הש"ך בסי' ל"ג בסופו שא"צ דרישה וחקירה אבל כאשר זמם בעי ועיין נוב"י סי' ע"ב ובתשובה הארכתי בזה וא"כ בעי כאשר זמם ובפרט דעכ"פ מן התורה ודאי בעי דו"ח וכאשר זמם לכ"ע בד"מ אם כן היאך אפשר דלא יתבטל כל העדות והיא קושיא נפלאה. אמנם נראה דמזה ראיה ברורה לשיטת הראב"ד דבעדים שהוזמו לא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול דל"ש שנצטרפו בראיה דהא לא הי' שם ולפ"ז לשיטת הרמב"ם דס"ל דאף בכה"ג נתבטל העדות ומטעם שכתב הב"ח דהעדים שהוזמו אומרים שנצטרפו בשעת ראיה אף דלא נאמנים היינו לענין עונש הזמה אבל לענין שיהיה שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול נאמנים לבטל העדות שוב קשה דלא הוה כאשר זמם ולפ"ז יש לומר דר"י ורבי נחלקו בזה ובלא"ה יש לומר דלרבי דס"ל דגם בד"מ צריך שיתרו בהם ושואלין למחזי קאתיתו או לאסהודי קאתיתו וע"ש בהסוגיא ובתוס' ומהרש"א וא"כ שוב כל שאמרו שהתרו בהם נאמנים עכ"פ לגבי עצמם דנצטרפו ונתבטל העדות כלו ודוק היטב כי הוא ענין נפלא ת"ל. ומן האמור נראה לפענ"ד ליישב הא דמבואר בחו"מ סי' א' דעדים שהעידו עדות שקר והוזמו דמשלמין ממון והקשה בנתיבות שם דהא באמת עדים זוממין מהראוי שילקו רק דגלתה התורה שממון משלמין מדכתיב יד ביד ולפי"ז זהו דוקא ממון דכאשר זמם אבל ממון דדיני דגרמי דאינו כאשר זמם מהראוי שיתחייב ועיין קצה"ח סי' ל"ח שהרגיש ג"כ בזה ובספר גאון צבי שנדפס מחדש ובמפרשי הים ר"פ הכונס מ"ש בזה ולפענ"ד אין התחלה לקושיא דהשתא ממון דכאשר זמם דלא עשה מעשה ולא הפסיד לחבירו דלא שייך לומר דחסה התורה על ממון של זה שהפסידו דעדן לא נפסד אמרה תורה שישלם ממון ולא מלקות אף דהמלקות חמור מכ"ש בהפסידו ממון ממש דכבר שילם ע"י עדותו דפשיטא דחייבין לשלם ממון ולא מלקות ובפרט דמלקות דלא תענה באמת הוה לאו שאין בו מעשה רק דגלתה התורה דוהי' אם בן הכות הרשע דבמקום דאי אפשר לקיים כאשר זמם לוקין כדאמרו ריש מכות אבל עכ"פ מהראוי לומר דישלמו דהפסידו וגרמו לו נזק ממה שילקה דלא עשו מעשה וז"ב ופשוט. ובזה מיושב היטב הא דהקשו כל הקדמונים ובש"ך סי' ל"ח בהא דפריך הש"ס במכות דף ג' כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והקשו דאדרבא דבאמת אינם נאמנים רק דלגבי נפשייהו כל שהודו הו"ל הודאת בע"ד ורצו להפסיד ממון לכך חייבין ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל שהודו ששקר העידו נתחייבו מלקות ושוב אינו לוקה ומשלם וא"ל דממון ישלמו בעדים זוממין דזהו דוקא כשהוזמו באמת אבל כאן דלא הוזמו רק שהודו א"כ אולי לא הפסידו ומהראוי לחייב מלקות יותר וא"ל דאין אדם משים עצמו רשע ופטורי' ממלקות דזה אינו דהא כבר נודע מ"ש הג"א פרק הגוזל קמא במעשה דפרגא דלפטור מממון נאמנים להשים עצמם רשעים א"כ כאן כל דע"י המלקות נפטרו מממון אף דלענין שילקו לא יהיו נאמנים מכל מקום נאמני' עכ"פ לענין ממון והוה עכ"פ חייבי מלקות שוגגין דפטורין ועיין קצה"ח סי' ל"ח מ"ש בזה ובגליון ציינתי דבר"ש פ"ז דתרומות משנה א' מבואר שם היכא ס"ל לרבא בחייבי מלקות שוגגין ולק"מ דכבר כתב הפ"י בב"מ דף ס"ד דכל דהלאו הוא משום הפקעת ממון ודאי ממון משלם וא"כ כאן הלאו הוא בשביל הפקעת ממון שלו דהתורה לא רצתה שיתן הלוה רבית ודוק. ובגוף הספק שנסתפק היראים למה לא יתנו הקנס למי שירצו הב"ד לפענ"ד ש"ס ערוך הוא בב"ק דף ל"ח בהא דאמרו שלא יהא חוטא נשכר ופריך הש"ס וניתבי' לעניים ומשני דהו"ל ממון שאין לו תובעין וקשה אכתי למה לא יגבו הב"ד ויתנו למי שירצו וע"כ דכל שאינו ברור למי יתן חיישינן שגם הב"ד יתרשלו ולא יגבוהו וה"ה בזה חיישינן שיהיה החוטא נשכר וגם הב"ד יתרשלו ולכך שייך להניזם דאז הוא יחוש לעצמו ולא ישקוט וינוח עד שיקבלו ושאני חומש דתרומה דלכפרה קאתי בודאי הוא בעצמו יתנהו ולא יעכבו וכדאמרו לענין חייבי חטאות ואשמות ועיין בתוס' כתובות דף ל' ע"ב ד"ה זר.