שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ל״ז (י׳)

ובזה ל"ק גם כן מה שאמר מלאו דלא יפדה שהרמב"ם חשבו בכלל השלילה שאין לו פדיון והרמב"ן כתב דלמאן דדריש שלא יתן דמים ויפטור מן המיתה היא מניעה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל ששלל שלא יפדה ממילא היא מניעה שהרי התורה שללה שלא נעשה זאת לפטרו ממילא נשאר בחיובו ול"מ לו הפדיון ככל שאר חייבי מיתות חמורות בידי אדם שלא ניתן לפדיון אבל לענין ערכי עלי לא שייך לומר שהשלילה היא אזהרה דאדרבא בכל אדם אם אמר ערכי עלי חייב לערוך ולשלם ולמה יזהיר כאן וע"כ שהיא שלילה. איברא דלפ"ז צריך ביאור הא דאמרו בזבחים דף ס"ו דלא יבדיל א"צ להבדיל והביאו הרמב"ם שם והיינו שהיא שלולה ולפי מ"ש מה נ"מ סוף סוף כל שגזרה חכמת התורה שתשלול בהן הבדלה א"כ שוב אין להבדיל דהרי כן גזרה חכמת התורה וניהו דאינו עובר בלאו ואינו רק שלילה מכל מקום עכ"פ שינה מעבודת הקרבן שצריך לפי חכמת התורה ושוב פסול הקרבן אך נראה דזה שאמרו שם מכדי כתיב והקריבו חלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף לא יבדיל למה לי ש"מ א"צ להבדיל והיינו כפירוש רש"י דאם הכוונה שאסור להבדיל א"כ מנ"ל דבעולה צריך הבדלה דלמא אמרה תורה דיכול להבדיל ולא קשה כלל שכאן גזרה חכמת התורה שאין להבדיל וכאן התירה תורה וע"כ דכאן א"צ להבדיל ושוב אין חילוק בין חטאת לעולה שבשניהם ברצון תליא וע"כ דעולה צריך להבדיל וז"ב ועיין בתוס' שם ד"ה אלא ובזה מיושב מה דקשה לי טובא במה דאמרה תורה כל איש אשר בו מום לא יקרב והן מניעות ולאוין ולוקה עליהן וכמ"ש הרמב"ם פ"ו מביאת מקדש הא"ב ומהיכן נלמוד זאת ואולי אינו רק שלילה בלבד דה"א שהן כשאר כהנים ומה נ"מ אם יש בהם מום קמ"ל דלא יקרב והיא שלילה אבל לאו מנ"ל (ובאמת לפמ"ש רש"י דבדין הוא שלא יקרב ע"ד הקריבהו נא לפחתיך א"כ שוב היא אזהרה גמורה דגם מצד הסברא אינו ראוי שלא יקרב וזהו שביארה תורה כי כל איש אשר בו מום לא יקרב אבל הוא ע"ד דרש) אבל לפמ"ש אתי שפיר דכל דשללה תורה שאין לקרב אל הקודש ממילא חלל עבודה ולוקה על שחלל עבודה ואדרבא התורה השמיענו דאינו במיתה כשאר מחללי עבודה ממה שאינו בתורת חילול ממש רק שהיא שלילה והמעיין בלשון הרמב"ם ימצא כי הדברים כנים בכוונתו ודוק היטב כי לדעתי כוונתי נקודה נפלאה בכוונת רבינו והוא ענין נחמד ת"ל וזה לדעתי מ"ש הרמב"ם דכל שצותה התורה שננקה נפשותינו מהפעולות ונשלול ממנו הפעולות האלו היא אזהרה גמורה ולא נודע למה ולפמ"ש א"ש כי כל שצותה התורה שננקה נפשותינו ושללנו ממנו הפעולות האלו א"כ שלא לרצון הבורא הוא וממילא מוזהרים אנחנו שלא נעשה כה ואף שאינו רק שלילה ואי אפשר למנותו בכלל המצוה היינו אם התורה אמרה שהיא שלילה לא תאכל הטמא וכדומה במקום שהי' שלילה אבל במה שצוה שננקה נפשותינו מכלל שלא רצתה התורה בו וא"כ היא מניעה גמורה. ובזה מיושב היטב מה דק"ל לרמב"ן דא"כ יהי' לוקה ע"ז והרמב"ם מודה שאינו לוקה והמג"א חתר להשיב ולא מצא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא יוכל ללקות דאינו רק שלילה בלבד רק שנלמד מזה שלא רצתה התורה בזה ויהי' בכלל הענין אבל מלקות אין לנו בזה דלא עדיף מלאו הבא מכלל עשה ואין לוקין ואף דלאו הבא מכלל עשה אינו נמנה היינו בצווי תורה כל שאינו בא לא עשה בפירוש ולא לאו בפירוש אי אפשר למנותו אבל כאן מדצוה הקב"ה שננקה נפשותינו ולא לעשות זאת והוא אומר שלא עשה כזה וכזה ושלל מנפשו הפעולות האלו מכלל דהוא נצטווה שלא לעשות כזאת שאל"כ למה יצטרך לנקות נפשו והא הוא רשות בעלמא וע"כ שאינו שלילה גמורה ומלקות אי אפשר ללקות דהא לא בא לאו מפורש וז"ב כשמש והודות לד' כי גלה לי רז זה להבין דברי רבינו לאשורו ת"ל ועיין צל"ח פסחים כ"ד מה שהאריך ליישב דברי רבינו הרמב"ם ורבינו הרמב"ן ולפמ"ש הדברים מפורשים ועיין יבמות דף מ"ם ובירושלמי ריש יבמות ה"א דאמר גבי יבמה שנאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להתירה הראשון ת"ל יבמה יבא עליה למצוה וכן אמרו גבי מנחה ולכאורה צ"ב דמ"ט לא יהי' באמת רק שלילה בלבד דמצוה ליכא דהו"א שיהיה אסור קמ"ל דמותר והוא רשות. אך נראה דשאני התם שנאסרה וא"כ כל שאינו מצוה מהראוי שלא יהיה מותר ויתקיים באיסור אשת אח כמו שנאסרה וע"כ דמצוה היא וא"כ התורה התירה ודוק היטב כי זה כלל חדש דכל שהיתה מקודם אסורה לא שייך בזה ענין שלילה ומבואר היטב הלשון יכול תחזור להתירה הראשון דהיינו שיהיה שלילה קמ"ל דהיא מצוה ודוק היטב ועיין מצוה קכ"ט שם מבואר ודוק.