שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ל״ד (ד׳)

והנה במה שהקשה במ"ש הגהת אשר"י דלרבא בגיורת א"צ לשלם קנס בקטנותה כדי שלא יהא חוטא נשכר אבל כתובה בעי למיתב בקטנותה מטעם שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וע"ז הקשה מעלתו דהא ל"ש שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דהא משליש ביד ב"ד כמ"ש בשיטה מקובצת והש"ס דמקשה הוא רק להס"ד דלא ידענו מכי גדלה לכך לא הקשה מכתובה וכמ"ש בשיטה מקובצת בהדיא לפרש כן אבל לפי האמת דכ' מסיק לכי גדלה שוב ל"ש שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. הנה יפה העיר בזה וכ"כ דו"ז בישוע"י אבל תמהני על הישוע"י שלא הביא דברי השטה שכ"כ וביש"ש שנדפס מחדש דחה באמת דברי הג"א דלפי המסקנא ל"ש שלא תהא קלה בעיניו אף שלא ביאר הדברים ובגוף הקושיא דיהבינן לה כתובה שתיזל ותיכל בגיותה לפענ"ד הקושיא דיוכל לטעון אדעתא דהכי לא שעבדתי עצמי לתת כתובה וא"ל דהדבר תלוי בדעת שניהם דהא כ"ז שהיא קטנה ל"ש דעתא דידה דהיא קטנה ושוב יוכל לטעון אדעתא דהכי לא נתחייבתי וגם חיבת בתולים ל"ש דיכול לומר נפשי חותה מן האיסור וכיון דהוא למפרע נכרית לא שייך חיבת בתולים דנפשו של אדם חותה מן האיסור ועיין בית מאיר ר"ס קט"ז מ"ש כיוצא בזה וע"ז משני לכי גדלה וא"כ גם דעתא דידה איכא ולפ"ז י"ל דעד שגדלה ל"צ לתת לה כתובה אף לא להשליש ושוב שייך שלא תהא קלה בעיניו להוציאה מיהו י"ל דנפשו ש"א חותה ל"ש כיון דעפ"י רוב לא תמחה ושוב שייך חיבת בתולים ועמ"ש הרשב"א הובא בשיטה מקובצת דלכל דבר אזלינן בתר רוב ורק לענין ממון אין הולכין אחר הרוב ונמצא עכ"פ נפשו של אדם חותה מן האיסור ל"ש בזה ודוק. והנה מדי היותי בזה קשה לי לענין קנס הוה עדות שאי"ל דיכולין לטעון אנן לא רצינו לחייב אותך דלמא תמחה ואף לפמ"ש השיטה מקובצת דמשלשין לה הכתובה מ"מ יכולין לומר לא היינו רוצים להפסיד דלמא תמחה ויוחזר לך המעות ומבטל כיסו של חבירו פטור ועיין קצה"ח ר"ס ע"א. מיהו י"ל דדבר שתלוי ביד אחרים העדים לא ידעו שתחזור בה שוב רצו לחייבו ומקרי עדות שאתה יכול להזימה ואף בקנס דבעי עדות שאי"ל כמ"ש הנוב"י מהדו"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב מודה בזה ודוק כי קצרתי. והנה המהר"ם שיף הקשה דלפמ"ש התוס' בדף יו"ד דשלא תהא קלה בעיני' להוציאה ל"ש רק באלמנה ולכך אין לה אלא מנה ולפ"ז מהראוי כאן שלא אית לה רק מנה דסגי כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. והנראה בזה דהנה כ"כ בשם הרשב"א שהקשה דהא לכל הדברים שתאכל בתרומה וכדומה אזלינן בתר הרוב שלא תמחה ולמה ניחוש לענין כתובה וכתב משום דאין הולכין בממון אחר הרוב ובאמת שכ"כ במק"א דמזה סתירה למ"ש האחרונים דבכ"מ דיש איסור וממון אזלינן בתר הרוב גם לענין ממון. ואפשר לחלק דכאן ענינים נפרדים הממון מהאיסור ולפ"ז כיון דמנה עכ"פ אית לה שוב אתרע חזקת הממון ולענין ממון אזלינן בתר הרוב שוב מגיע לה מאתים וז"ב. ובזה י"ל מה שהקשו דל"ש שתהא קלה ועיניו להוציאה דהא משלישין הכתובה לכי גדלה.