שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ל׳ (י״ב)

והנה בדברי ריב"א הנ"ל דכתב דלכך שמן שריפה לא דחי יו"ט דבאמת אסור בהנאה רק דכל ששרפו לא הקפידה תורה אם יהנה אבל עיקרו אינו עומד להנות ממנו והו"ל כנדרים ונדבות דאמרינן דמשלחן גבוה קא זכו היה נראה לפענ"ד בזה דבר חדש דלענין נר חנוכה א"י להדליק בשמן שריפה והטעם נראה לפענ"ד דהנה באמת כבר נודע מ"ש זקני בעל שער אפרים סי' ל"ח לענין דאסור להדליק בבשר בחלב כיון דאסור בהנאה ועומד לשריפה הו"ל כתותי מכתת שיעורא ובשב יעקב תמה בזה דאיך שייך בזה כתותי מכתת שיעוריה דהא הו"ל ככיסוי הדם דכל כמה דמכתת עדיף טפי וגם כאן הא צריך לשרפו ועומד להשרף ואני הארכתי בזה בתשובה אחת. אמנם לפענ"ד בשמן שריפה דאסור בהנאה וא"י להדליקו כדי להנות ממנו רק דכל ששרפו לא הקפידה תורה שיהנה ממנו אבל איך ידליק נר חנוכה והא נהנה בהדלקה וכ"ז שאינו שורפו אין רשאי להנות ממנו א"כ אין כאן שיעור באותו שמן שלא נשרף עדן דזה אסור בהנאה ורק בעת השריפה מותר להנות בעת שריפתו אבל איך יצטרף לכשיעור דכל טפה וטפה טרם שנשרפה אסורה וטפה זו מה תהא עליה וז"ב ובזה מיושב היטב קושית הפ"י בהא דאמרו כל השמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בשבת אין מדליקין בחנוכה בין בחול בין בשבת והקשה הפ"י דבחול מה שייך ביה איסור הא לא שייך שמא יטה וכבר כתבתי בזה בתשובות רבות ולפמ"ש אתי שפיר דבחול ג"כ אסור דכתותי מכתת שעורי' דכל טפה וטפה טרם שנשרפה אסורה בהנאה ואסור להדליקה בשביל נר חנוכה דהא אסורה בהנאה ואף שהתורה לא הקפידה בעת השריפה להנות היינו בעת שנשרפה ולא כל זמן שהוא בעין. איברא דעדיין קשה דהא מצות לאו להנות נתנו ומה אכפת לן במה שמדליק נר חנוכה ונהנה אמנם יש לומר כיון דמותר להשתמש לאורה הו"ל כהנאת הגוף בהדי מצותה דאסור. ובזה מיושב מה דאמרו דסבר דמותר להשתמש לאורה והתוס' הקשו דלמה לי זאת הא סגי בטעמא דכבתה זקוק לה והא אם יכבה א"צ להדליקה בשבת ולפמ"ש אתי שפיר דא"כ שמן שריפה מה איכא למימר וכמ"ש ודוק. והנה בהא דהקשו התוס' בקידושין דף ל"ד בשם הר"י איש ירושלים דלפ"ז אשה תהיה מותרת להדליק בשמן שריפה ביו"ט דאין עליה עשה דיו"ט ולא מצינו זאת ושאל אותי תלמידי המופלג כמר סענדר ש"ש ני' דהתוס' היו יכולין להקשות טפי דהיאך אמר ר"ע בפסחים דף ה' ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה והא יוכל להיות ע"י נשים דלא שייך בהו עשה דיו"ט. ולק"מ דא"כ גם עשה דתשביתו לא שייך בהו ובאמת גם בשריפת קדשים הקשה בפ"י שם דהא הו"ל גם כן מ"ע שהזמ"ג וכתב דלא הוה מ"ע שהז"ג וע"ש שהאריך ועכ"פ מהש"ס ליכא למפשט ודוק. והנה בסוגיא שם מבואר דקדש חמור מתרומה ע"ש דמסיק דהני נפישין או דכרת חמור ובאמת שצ"ב דהא כרת אינו חמור ממיתה ועיין בחבורי י"ש סי' רט"ו הארכתי בזה וגם עיין בפר"ד דרוש י"ט האריך בזה בשם הרד"ק והוא ביאר הדבר כיד ד' הטובה עליו דאם טהור אוכל תרומה חמור יותר מאוכל קדש לאחר שהותרה לכהנים ע"ש והוא האמת ואני מוסיף דגם בקדש שנטמא אם האוכל טהור אינו חייב כרת ואלו זר האוכל תרומה אף תרומה טמאה חייב מיתה כמבואר ברמב"ם פי"ט מסנהדרין ה"ב ועיין לח"מ שהאריך בזה ואני כתבתי במק"א דהמשנה דפרה פי"א גבי דבילה שנטמאת מבואר כהרמב"ם ומצי לאיירי בזר שאוכל תרומה טמאה דחייב מיתה ע"ש שכל המפרשים יצאו דחופים בזה ועכ"פ תרומה חמורה ולפ"ז יש לומר דלפי המסקנא דמסקינן דיליף מתתן לו ולא לאורו ממילא יש לומר דגם בקדש מותר להסיק תחת תבשילו ובאמת ברמב"ם פי"ח ופי"ט מפהמ"ק לא מצאתי כ"א האוכל מקדש שנטמא ולא הנהנה ובזה אתי שפיר מה ששאל אחד מהתלמידים במ"ש המעד"מ בחולין פרק ג"ה על דברת הרא"ש גבי חתיכה שנטמאת דאסורה בהנאה כתב המעד"מ היינו למוכרה לעכו"ם אבל להסיק תחת תבשילו מותר כמבואר בשבת דף כ"ה ושאל דהדבר תימה דזה דוקא בתרומה ולא בקדש ובאמת שכבר כתבתי בזה בתשובה אחת שזה תימה רבה דהמעיין בתוס' כאן בכל הסוגיא ימצא כן וגם בפסחים דף כ"ד מבואר כן והנחתי בצ"ע. ולחומר הנושא יש לומר דס"ל להמעד"מ דלפי המסקנא אם בתרומה התירו להסיק תחת תבשילו מכ"ש בקדשים שנטמאו ועדיין צ"ע דלא מצינו כן בשום מקום ועיין תוס' ביצה דף כ"ז ע"ב ד"ה ועל ובגוף כוונת רש"י שם דרחמנא אחשביה לשריפה דכתיב באש תשרף הי' נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה הה"מ כתב הטעם דאמרינן מתוך בהבערה אף שאינו באוכל נפש משום דכתיב ביום השבת ומשמע דוקא בשבת ולא יו"ט והלח"מ נתקשה בזה דא"כ ל"ל כלל הטעם מצד מתוך ת"ל דלא נאסר כלל וכ"כ בזה בתשובה ואין הזמן גורם לעיין. וכעת נראה דהנה באמת חובל ומבעיר הוו מקלקלין ואפ"ה חייב כדאמר בשבת ק"ו ולפ"ז נראה לי ברור כיון דבאמת כל שא"צ כלל הו"ל מקלקל גמור וחידוש היא שחדשה תורה דבשבת אסור אף שהוא מקלקל גמור לכך ביו"ט מותר וא"כ אדרבא כל שאינו לצורך שרי טפי דהו"ל מקלקל גמור ולפ"ז כל שאצרכה תורה שריפה א"כ הו"ל צורך מצוה ואינו צורך הדיוט שוב מהראוי שתאסר ולכך אסור אפילו בשאר דברים שהרי חזינן דחידוש הוא שחדשה תורה שאין שורפין קדשים ביו"ט אף שכל הבערה שאינו צורך מותר ביו"ט טפי ואפ"ה שריפת קדשים אסור מה"ת מטעם דרחמנא אחשביה למלאכה והו"ל צורך גבוה ה"ה שאר דברים אסור ויש לי להוסיף לפמ"ש התוס' בשבת דכל שבא התיקון בעת הקלקול חשוב מתקן אף לר"י ולפי"ז לענין שריפת קדשים דהתורה רצתה שיהי' נשרף מן העולם א"כ בא התיקון בשעת הקלקול ולא חשוב מקלקל ולכך אסור לשרוף וא"כ ע"כ דהתורה רצתה שיתבער מן העולם א"כ חשוב מלאכה אף דאינו מבער באש ממש. ובזה יש ליישב קושית הפ"י בהא דאמר רבא ש"מ מדר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה ופירש"י דאי ס"ל בכל דבר ישליכנו לים וכו' והקשה דהא התורה אחשבי' לשריפתו ואסור בכל דבר ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם הוא דחזינן דהתורה אחשבה לשריפתו דאם לא כן מהראוי שיהיה מותר הבערה שלא לצורך דהתורה אמרה ביום השבת וביו"ט שרי דהו"ל מקלקל וע"כ דהתיקון בא בעת הקלקול ולפ"ז כל שס"ל לר"ע דלא אמרינן מתוך וא"כ אין הכרח דס"ל המיעוט דביום השבת וא"כ שוב אין הכרח דהתורה אחשבה לשריפתו וע"כ דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואף דא"כ לא הוה ש"מ שלש עיין מג"א סי' תקי"ח ובחידושי הארכתי בזה עוד נראה לי כוונת רש"י דהתורה אחשבי' למלאכה דמגו דחשיב מלאכה לענין המצוה חשוב נמי מלאכה לענין השריפה דיו"ט וכעין דאמרו מגו דהוה דופן וכו' וגם בזה יש ליישב קושית הפ"י ואכ"מ. והנה בהא דהקשו התוס' על הא דאמר ר"ע דכתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה והקשו הא לאחר שיעשה גחלים ואפר יהי' מותר להנות אפ"ה כיון דמתחלת הבערתו א"י להנות אף שיהי' לו הנאה אח"כ אסור כמו נדונ"ד דאין קריבין אף שיש בהם מאכל הדיוט לבסוף והקשה אחד מהתלמידים דא"כ מה קאמר ש"מ מדר"ע דלית לי' מתוך ומה בכך הא באמת זה אוכל נפש הוא רק דדמי לנדונ"ד אף דהוא אוכל נפש לבסוף כיון דתחלה לא חזי הו"ל לכם ולא לגבוה וא"כ אף דלא אמרינן מתוך לשרי וגם דלא הוה מלאכה רק לאו הבא מכלל עשה דלכם ולא לגבוה אבל אינו מלאכה והשבתי דז"א דבאמת בחמץ לא שייך לכם ולא לגבוה והתוס' לא דמי לגמרי לנדונ"ד רק דמה שא"י להנות בתחלתו אינו מקרי אוכל נפש ולכך בנדונ"ד דבאמת גם לגבוה חשוב צורך קצת וגם לגבוה מקרי אוכל ועיין זבחים ס"פ שני ורק שהתורה אמרה לכם ולא לגבוה א"כ לא מקרי מלאכה רק לאו הבא מכלל עשה גרידא אבל בחמץ כל דהתורה אסרה בתחלת הבערתו שפיר חשיב מלאכה אף שלבסוף יהיה אוכל נפש בתחלת הבערתו היא מלאכה גמורה כנלפענ"ד ברור