שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ל׳ (י׳)

ובאמת לפי מה שהאריך שם דרב אשי דס"ל דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים ס"ל דמותר להנות דלא אסרה תורה רק לאכול ולא להנות ואם כן גם קדשים פסולים יש לומר דלא אסרה תורה רק לאכול ולא להנות כיון שמקיים מצות שריפה א"כ קשה טובא על ר"א עצמו דפריש הטעם משום דעשה ול"ת והיאך הוה עשה ול"ת והא שייך מתוך. ומה שנראה לפענ"ד דהנה מה דמקשו התוס' דשייך מתוך היינו משום דמותר להנות בשעת שריפה הוא כדאמרו בפסחים דף כ"א דבהדי דקשריף לתהני מיניה והיינו משום דמקיים מצותה ומותר להנות ממנו ולפ"ז ביו"ט דיש עשה ול"ת ולא קיים המצוה א"כ שוב אסור להנות בשעת שריפה וכל הטעם דמתוך הוא לפי שיכול להנות והרי זה כמי שעושה מסובב מן הסבה דאדרבא אם נימא דאסור לשרפו שוב אינו מקיים המצוה ושוב אסור להנות ממנו כמ"ש התוס' בפסחים שם בהדיא דדוקא לר"י דמצותו בשריפה מותר להנות והיינו משום דאין לך דבר שנעשה מצותו ואסור להנות ממנו וכמ"ש בתמורה דף ל"ג וכאן עיקר המצוה הוא רק בשביל דמותר להנות דאל"כ הי' אסור לשרוף דהו"ל עשה ול"ת וז"ב מאד. אמנם אי קשיא הא קשיא דאכתי היאך נילף דאין שורפין שמן טמאה ביו"ט דלמא שאני קדשים דהו"ל עשה ול"ת וכל שאסור להנות בשעת שריפה שוב אסור לשרוף אבל שמן תרומה טמאה דמותר להנות דלא אסור רק הנאה של כילוי א"כ בדין הוא שיהיה דוחה דהא יכול להנות בשעת שריפה דאף דאסור לשרוף אפ"ה מותר להנות בשעת שריפה וצ"ל כתירוצי התוס' או דגזר משום שריפת קדשים או דמשלחן גבוה קא זכו.