שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ג׳ (י״ח)

והנה בדברי הש"ס ב"ק הנ"ל בהא דאיבעיא ליה בגזל חמץ ועבר עליו הפסח ונשבע מהו דאמרו מלתא דמיבעיא ליה לרבא פשיטא ליה לרבה קשה לי טובא דמנ"ל זאת דלמא באמת רבא ס"ל כרבה רבו ומאי דאיבעי' ליה בחמץ הוא דהרי הש"ס מקשה מוכחש בה פרט למודה בעיקר ומשני כי תנא האי דקא"ל הילך וכי קאמינא דקיימא באגם והיינו דכל שא"ל הילך ל"ש כיון דאילו מיגנבה דהרי נתנו לו תיכף משא"כ בקיימא באגם דיש לחוש דלמא יגנב כעת טרם שיקחנו מהאגם וכמ"ש רש"י ובשיטה מקובצת שם ולפ"ז בחמץ בפסח דמיירי דנשבע בתוך הפסח לאחר שנאסר וא"כ הרי החק יעקב כתב דאם תבעו תוך הפסח לא מצי לומר לו הרי שלך לפניך לפי שהכל מצווין לבערו באותו פעם וכאלו שרוף ועומד דמי א"כ בזה נסתפק הא אפילו א"ל הילך דבכה"ג לא שייך חיוב ממון דאלו מיגנב או מתביד דהא א"ל הילך אפ"ה בחמץ בפסח כיון דכעת עפרא בעלמא הוא ולא מצי להחזיר לו א"כ בכה"ג שייך כיון דאלו מיננב או מתביד והוא קושיא נפלאה וא"ל דבזה פשיטא ליה כיון דא"י להחזיר לו הו"ל בעין כמאן דליתא דזה אינו דמכל מקום יבא לידי ממון אם יגנב לאחר פסח וראיתי ברמב"ם פ"ג מגזילה ה"ה שהראב"ד ביאר בהדיא דוקא כשאינו עומד תחת ידו והוא באגם וא"כ לדברי הראב"ד קשה אבל הה"מ כתב דדוקא בהך דרבה דהודה ואמר ש"ח אני עליו היא דשייך לומר הילך אבל בהך דכפרי' לא שייך הילך וחייב ולפי דבריו אין מקום לקושיא זו אבל באמת תמוה דא"כ שפיר בעי ליה לרבה אם בכה"ג שייך ענין הילך וכסברת הראב"ד או כהרמב"ם ולא מוכח מרבה דרבה מיירי דקיימא באגם והוא תימה גדולה ומעתה גם לדברי הח"י קשה כמ"ש וא"ל דרבא מיבעיא ליה ע"פ אחר חצות דאפשר דמצי לחזיר דזה אינו דהרי שיטת הרמב"ם והגאונים בפ"א מחמץ ה"ח דלאחר שש אסור בהנאה מה"ת וא"כ הוה כמו בפסח עצמו וגם להראב"ד דמשיג עליו עכ"פ מצות ביעור עליו משש ולמעלה ול"מ להחזיר דהוה כשרוף כמ"ש הח"י ועיין קצה"ח סי' שס"ג ס"ק א' ומה גם להראב"ד כל שלא נאסר הרי לא שייך לומר עפרא בעלמא הוא וא"כ קשה טובא. אמנם לפענ"ד דהח"י מפרש להיפך דכיון דרבה ע"כ מיירי דקיימא באגם א"כ מיפשט פשיט ליה דבכה"ג דיש ספק שמא לא יוכל להחזיר דשמא יגנב הו"ל כפירת ממון וחייב א"כ מכ"ש בנשבע בפסח דודאי א"י להחזיר כעת ובודאי חייב וא"כ מה מיבעיא ליה לרבא ולכך אמרינן דמה דמיבעיא ליה לרבא פשיטא לי' לרבה ובזה יתיישב הא דהקשיתי דלשיטת הרמב"ם דמחלק בין הך דרבה להך דחמץ דכפרי' כמ"ש הה"מ וגם במ"ש שכתב כן פ"ט דב"ק סי' מ"ה אלא שכתב שטעה הראב"ד טעות גדולה ובאמת כבר קדמו הה"מ ומחלק כן לשיטת הרמב"ם אבל אינו ברור כ"כ שהראב"ד טעה בזה ועכ"פ קשה דלמא מודה רבא לדינו דרבה ולפמ"ש אתי שפיר דה"ק להיפך דאם בהך דרבה שלא כפר בעיקר הדבר ואפ"ה כל דקיימא באגם חייב לרבה מכ"ש בהך דחמץ דכפר לגמרי אבל לשון הש"ס מורה להיפך דמלתא דרבא נלמד מהך דרבה ולפמ"ש מלתא דרבא הוא כ"ש מהך דרבה ועכ"פ יש ליישב בזה קושית היש"ש והמלמ"ל פ"ג מגזילה על הרמב"ם והרא"ש שכתבו בהך דנשבע על החמץ דמשלם קרן וחומש ואשם דלמה ישלם הקרן דעל הקרן למה לא יוכל לומר הרי שלך לפניך ומה בכך דנשבע זה שייך על החומש ולא על הקרן והיא תימה רבה ובילדותי כתבתי בזה בחידושי על הרמב"ם שם. ולפמ"ש יש לומר דבאמת על הקרן יוכל לומר הש"ל ומה בכך דנשבע אך זה אם הי' נשבע לאחר הפסח דאז יוכל לומר הש"ל ופטור על הקרן אבל כשנשבע תוך הפסח דעכ"פ תיכף משעה שנשבע מחוייבין הב"ד להוציא בלעו מפיו ולשלם תיכף וא"כ אז א"י להשיב כמ"ש הח"י הנ"ל וא"כ אפילו הקרן מחוייב להחזיר דבשלמא אם נשבע לאחר הפסח אז יכול להחזיר החמץ ויכול לומר הרי שלך לפניך או בסתם גזילה כשלא נשבע דאף דמחויב להחזיר אבל אין הזמן מוגבל וכל זמן שישיב מקיים מצות השבה אם כן אף שגזל קודם הפסח יוכל אחר הפסח לומר הרי שלך לפניך ומקיים מצות השבה אבל כל שנשבע דאז השבועה מחייבו להשיב תיכף ומיד ואם כן כשנשבע תוך הפסח דא"י להשיב דודאי חייב וכמ"ש. ובזה מיושב מה שהקשו היש"ש והמלמ"ל מהך דגזל הגר דאמרו דאילו הי' הגר קיים דאומר לו הש"ל ולפמ"ש אתי שפיר דשם דנשבע לאחר הפסח א"כ שפיר הי' יכול לומר הש"ל וז"ב ודוק. ומה יקרו בזה לשון הרמב"ם בפ"ג מגזילה ה"ג שכתב אם כפר בו לאחר שנאסר בהנאה ונשבע דמשמע דנשבע בתוך הפסח ובפ"ח ה"ח לענין גזל הגר ביאר לאחר הפסח והוא הדבר אשר דברתי ודוק היטב ועיין במלמ"ל שכ' ג"כ דכל שנשבע קודם הפסח נתחייב במצות השבה תיכף בודאי משלם אחר הפסח חמץ יפה וכמ"ש בירושלמי ומכ"ש בנשבע תוך הפסח וכמ"ש ודוק.