שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ג׳ (י״ב)

ובגוף הקושיא הנ"ל דבושת ופגם הו"ל דבר שאינו קצוב ול"מ מחילה נראה לפענ"ד דכמו דכתב הרמב"ם בדברים הנקנים באמירה גם דבר שאינו קצוב מועיל משום דאגב חיבת חיתון גמר ומקני ה"ה בזה כיון דנתפתית אמרינן דאגב חיבת ביאה מחלה לו וכבר כתבו התוס' בכתובות דף ל"ט דבמפותה אגב הנאת בעילה גמרה ומחלה לגמרי אף דלא אמרה ע"מ לפטור וה"ה בזה אף דלא הוה קצוב גמרה ומחלה וז"ב ודוק. והנה הקצה"ח סי' פ"ח הקשה בסי' כ' דאמאי מקרי מודה במקצת הא בושת ופגם לא קיץ ולא הודה בדבר שבמנין ובמדה ולפענ"ד נראה דהנה ביאור הענין דבעי דבר מסוים כתבו התוס' בשם הריב"א דיליף לה משלמה והתוס' דחו זאת. אך לפענ"ד נראה בביאור הדבר דהנה מודה במקצת יליף לה מכי הוא זה דבעינן מודה במקצת וכופר הכל פטור מגזירת הכתוב או משום דאין אדם מעיז. ולפ"ז נראה לי ברור דכל שהודה בדבר שאינו במדה ויכול להיות שהודה בכל מה שתבעו וכמו בתבעו כיס מלא דינרים וזה משיב כמה שהנחת אתה נוטל או אפילו בהשיבו חמשים דינרים דכל שזה לא תבעו בדבר שבמדה ויכול להיות שהחמשים דינרים הם כל התביעה אין כאן מודה במקצת ולכך פטור משבועה דגזירת הכתוב היא דבעי כי הוא זה וז"ב לדעתי טעמו של דבר. ולפ"ז כאן דהודה בבושת ופגם וכפר בצער ואם כן כשזה תבעו עם הצער הרי הודה במקצת הטענה וחייב ומ"ל בכך שמה שהודה אינו דבר שבמדה סוף סוף עכ"פ הודה במקצת הטענה וחייב.