שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן כ״ז (ד׳)

וגם לפמ"ש הש"ך בסי' רל"ד ס"ק ע"ז דלר"י דקי"ל כוותי' כל שאין בידו להפר לשאינו מתענה מה שמתענה מועיל הפרתו ע"ש שהביא כן בשם הרא"ש ור"ן א"כ גם כאן יש לומר דאם הי' תשמיש עינוי נפש א"כ ממילא מופר על הכל דכל שתהיה מותרת לשמש דהיינו לאחר מיתתו וגירושיו שוב יהיה עינוי נפש אף שכעת אינה מצטערת עליהם אבל מכח דברים שבינו לבינה לא שייך בזה וז"ב מאד וא"ל דתשמיש אף שקשה לה מכל מקום מקרי עינוי נפש וכמו בנדרה מדבר שרע לה דלפמ"ש הט"ז סקי"א כל שרע בעיני' באמת מצד שאינה חפיצה בו באמת לא נקרא עינוי נפש ואף להש"ך י"ל דבתשמיש מודה ודוק. והנה בגוף הענין דפלפלו בש"ס אי בעל בכלל בריות נראה לפענ"ד דהנה כבר אמרו כל הנודרת ע"ד בעלה נודרת והקדמונים נחלקו בזה אי באמת זהו טעמו של קרא דלכך הבעל מיפר לפי שע"ד נודרת או דלמא טעמו דקרא לא נודע כלל דגזירת הכתוב היא ורק דלכך נודרת ע"ד בעלה לפי שיודעת שיכול להפר ועיין שו"ת מהרי"ט סי' ד' בראשונות ולפ"ז נראה לפענ"ד דזה שנסתפקו בש"ס אם בעל בכלל בריות דהיא באמת נדרה ע"ד בריות בכלל וגם הבעל בכלל ולכך א"י להפר דכל דחזינן שלא נדרה על דעתו דהרי נדרה שלא להנות ממנו והרי זהו גופא הוה הנאה שיפר לה הנדר שעינוי לה וגם הרי ידעה שהבעל לא ירצה שתהיה אסורה להנות ממנו ומכל העולם ותצטרך לקבץ לקט שכחה וא"כ ע"כ לא נדרה על דעתו וא"כ לכך א"י להפר או דלמא דבאמת בעל לאו בכלל בריות הוא וא"כ לא נדרה ממנו וסברה דמאחרים לא אכפת לי' ואם לא ירצה באמת יפר לה וז"ב ולפ"ז נראה לי דלאחר שנתגרשה בודאי בעל בכלל בריות הוא דבאמת הלשון כולל כל הבריות ובעלה ג"כ בריה הוא רק שלא אפשר שתהי' כוונתה על עת שלא נתגרשה דא"כ לא נדרה על דעתו כלל אבל לאחר מכאן הוה בכלל בריות ובזה יש ליישב קושית הר"ן דאיך הוה אח"כ בכלל בריות הא עיקר אזלינן בתר חלות הנדר כמו בנודר מיורדי הים דתלו לה בירושלמי בפלוגתא דר"ע ור' ישמעאל וא"כ ממילא מי שלא היה בכלל יורדי הים בעת ההיא לא הוה בכלל נדר אף שנעשה אח"כ מיורדי הים ע"ש שנדחק בזה ולפמ"ש אתי שפיר דאטו לא הוה בכלל בריות בעת ההיא רק שאמרינן דמכל מקום לא נדרה על דעתו דלא הי' בדעתה לדור מהנאתו אבל אחר שנתגרשה הרי הבעל ג"כ בכלל לשון הנדר שבאמת הבעל הוא בכלל הבריות והנה לכאורה נראה לי דאם נימא דלאחר שנתגרשה אסורה גם בבעל אם כן בכה"ג לפענ"ד כל שהבעל מיפר הוה מופר לכל דבאמת כל נדר שהותר מקצתו הותר כלו רק בהפרת בעל ואב לא אמרינן הכי ומטעם דבעל מכאן ולהבא מיפר ומיגז גייז וכבר חל הנדר וכמבואר סי' רכ"ט וא"כ לפ"ז נראה לי דזה דוקא באם הי' חלות הנדר על הבעל תיכף אבל כאן דבאמת כ"ז שהבעל לא גירשה לא חל הנדר ואימתי יחול לאחר שיגרשה וא"כ כל שמפר לה כעת שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו אז מופר הנדר מעיקרו ואין מקום להנדר לחול כלל ושוב יוכל להפר לכל הבריות דבזה שוב הוה נדר שהותר מקצתו הותר כלו דהא לא חל הנדר כלל וז"ב כשמש. ובזה נראה לי להבין כוונת הש"ס דזהו שחידש ר"נ לעולם בעל לאו בכלל בריות ואם כן לכך א"י להפר משום שיכולה להנות בלקט שכחה ופיאה דאל"כ הי' מיפר עינוי נפש דיליה ושוב הי' מופר לכל כיון דלאחר שנתגרשה יכולה להנות בלקט שכחה ופיאה ושוב אינו עינוי נפש כלל ומעתה הא דקאמר דא"י להפר היינו דלאחרים אינו מועיל הפרתו דאף דכעת היא עוד תחת בעלה דאזלינן בתר שעת הנדר וכאשר הקשה מעלתו ולפמ"ש אתי שפיר דממ"נ א"י להפר דכעת לא נדרה ע"ד הבעל וא"כ אף שמיפר לעצמו שמא יגרשנה ויחזור וישאנה מכל מקום אינו מיפר רק לעצמו מה תאמר דהא כל שמיפר לעצמו שוב הוה נדר שהותר מקצתו דז"א דכיון דהוא א"י להפר רק לאחר שנתגרשה ואז שוב אינו עינוי נפש דיכולה להנות מלקט שכחה ופאה וא"כ א"י להפר רק מחמת נדרים שבינו לבינה וזה אינו מופר רק לעצמו ולא לאחרים וז"ב ונכון ולפ"ז לעצמו באמת יוכל להפר אך נראה דלא יוכל להפר דהרי באמת לא חל הנדר עדיין ואף דבעל מיפר אף באם לא חל עדיין הא מפרש הטעם בנדרים דף פ"ח משום דמיפר מחשבות ערומים והיינו אף במה שהוא רק במחשבה מפר ועיין סי' רנ"ח סי"ז ולפ"ז כאן דבעל לאו בכלל בריות הוא א"כ כעת אף במחשבה לא הי' על הבעל ואיך יוכל להפר ואם כן מיושב היטב קושית מעלתו בטוב טעם דממ"נ א"י להפר וגם לפמ"ש בסי' רל"ד סכ"ח בהג"ה דדוקא בתלוי בזמן לחוד אבל בתלוי במעשה לא מצי מפר כאן תלוי במעשה הגירושין ואף לפמ"ש הש"ך ס"ק מ"ה שם לחלוק ע"ז הא גם לדבריו כאן לאחר שנתגרשה לא יהיה עינוי נפש וגם בינו לבינה לא יהי' אח"כ דמי יאמר לו שיחזור וישאנה וא"כ תוכל להנות מלקט שכחה ופאה ואף דכעת הוה מדברים שבינו לבינה הא עכ"פ לא גרע מאם תלתה בדבר שאינו עינוי נפש ולא בינה לבינה דודאי לא יכול להפר ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית הר"ן הנ"ל דלכך חל על לאחר שנתגרשה אף דכעת לאו בכלל בריות דבאמת כל עיקר דלאו בכלל בריות הוא רק לשלול דלא הי' במחשבתם כעת רק על בריות ועל בעלה לא כוונה בעת הזאת דכעת אינו נקרא בריות אבל בעת שיהיה נקרא בריות הרי היא נדרה מהבריות וא"כ לכך לא יוכל להפר ממ"נ ולכך אסורה ובזה ממילא מיושב מה שהקשה בספר שמלת בנימין בסי' רי"ז סעיף ל"ה בהא דסתם שם המחבר דכל שכעת אינו בכלל יורדי הים אף שאח"כ יהיה בכלל לא חל הנדר וא"כ לפי זה גם בנדרה שלא תהנה מהבריות מהראוי שאף לאחר שנתגרשה תהי' מותרת בבעל ובש"ע סי' רל"ד סעיף ס"ה סתם המחבר כהר"ן דחל הנדר לאחר שתתגרש ומטעם שכתב הר"ן דלא קי"ל כהירושלמי בזה וא"כ פסקיו סותרין זא"ז והניח בקושיא. ובאמת שהוא תימה רבה אבל לפענ"ד דהמחבר יישב קושית הר"ן כמ"ש וא"כ שוב אין לחלוק על הירושלמי. עוד נראה לי דבר נכון דלכך בעל לאו בכלל בריות הוא דהנה היא נדרה קונם שלא אהנה מהבריות ולפ"ז מהבעל אף שהוא בכלל בריות מכל מקום הא כיון דהוא צריך ליתן לה מזונות אינה נהנית מיניה ובחובה קא שקלית ומצאתי במחנה אפרים הלכות גביית חוב סי' ג' שכתב דבלוה שאסר הנאתו על המלוה הב"ח מותר ליקח ממנו דאין לוקח בשביל הנאה רק בחוביה קא שקיל ואינו נהנה ממנו כלל וא"כ לכך לא נאסרה מהבעל דאינו בכלל בריות דמהבריות היא נהנית ומדידיה בחובא קא שקלית והו"ל כאלו לקחה בדמים ולפ"ז לאחר שנתגרשה דאז אינו מחויב לה מזונות שוב היא נהנית ממנו ואסורה ואז שוב תוכל להנות מלקט שכחה ופיאה ולכך לא מצי מפר דעלי' לא חל הנדר כלל ובזה מיושב היטב כל הקושיות וגם קושית הר"ן דלכך חל הנדר אח"כ דבאמת גם עכשיו בכלל בריות הוא רק שהיא בחובה קא שקלית ולא נהנית ממנו וז"ב כשמש ומיושב פסקי הש"ע ודוק היטב כי הוא חריף. ובזה מיושב מה שהקשיתי למעלה גבי נטולה אני מן היהודים דיפר חלקו ותהא משמשתו ותהא אסורה לכל העולם והקשיתי למעלה דלמה לא פריך הש"ס דאם בעל לאו בכלל בריות היאך חל כלל על אחרים הא באמת אין איסור חל על איסור ורק ע"י כולל דבעל וכל שהבעל אינו בכלל אמאי חל כלל ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הי' מקום לומר דחל על לאחר שיגרשנה דאז תהיה מותרת לכל העולם וחל בכולל. אך ז"א דא"כ דכוונה רק לאחר שיגרשנה אמאי צריך להפר חלקו מיהו עדיין יש מקום לומר דלכך צריך הפרה שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו ולפ"ז שוב כל הנדר מופר וכמ"ש דכיון דבעודה תחתיו לא חל הנדר. ומעתה זהו דמקשה הש"ס דאם בעל לאו בכלל בריות נדרי עינוי נפש הן ויפר לכל העולם וכמ"ש ודוק היטב ויש לי להאריך בכ"ז ואין הזמן מסכים כעת והנה מצאתי בספר ברכי יוסף שהיה אצלי איזה ימים והשקפתי בסי' רל"ד ביו"ד שהביא בשם הרדב"ז בנדרה לעלות לא"י הו"ל נדרי עינוי נפש שאם תלך אין לו מי שישמשנו והכנה"ג כתב ע"ז נדרי עינוי נפש מקרי מה שהוא לה עינוי נפש אבל דברים שהם עינוי נפש לו ולא לה לא מקרי עינוי נפש ע"ש והבר"י שם כתב דדברי הכנה"ג נכונים וכדמוכח מש"ס ופוסקים ולפענ"ד צ"ע דהיאך רוצה הש"ס לומר דתשמיש המטה מקרי עינוי נפש והביא ע"ז מהך דנטולה אני מן היהודים דאי אמרת עינוי נפש הוא אמאי תהא נטולה מן היהודים ומאי קושיא והא בעי עינוי נפש לה דוקא ושם מוכח דלה אינו עינוי נפש שהרי אמרינן דתשמיש קשה לה ולמשנה ראשונה נאמנת וע"כ דעינוי נפש מה שלו הוא ג"כ עינוי נפש ובאמת שהבר"י הביא בשם הירושלמי פרק בתרא דנדרים הלכה ב' דנחלקו בזה האמוראים חד אמר מפני שהוא עינוי נפש שלה וחד אמר מפני שהוא עינוי נפש לו הרי דלחד מ"ד גם עינוי נפש שלו יכול להפר