והנה ק"ל בהא דאמר לימא ר"ל דאמר כר"י ור"י דאמר כרבנן וקשה לי לפמ"ש משום דהזמה חידוש הוא א"כ אין ראיה מר"י דמיירי בהזמה שפיר הוה חידוש ולכך לא מהימן משא"כ שם דלא מיירי כלל בהכחשה והזמה בכה"ג וגם על ר"י ל"ש כרבנן דאף ר"י יש לומר דמודה לר' יהודה ושאני התם וכמ"ש וצ"ע כעת. שוב ראיתי והתבוננתי בדבר וראיתי שהקושיא שהקשיתי יקשה טפי אם נימא דהכחשה תחלת הזמה דזה שייך אם הוכחשו מפי שנים והוזמו מפי אחרים שייך לומר דנתגלה למפרע דהך הכחשה הי' הזמה דהרי נתגלה שהמכחישים הי' אומרים האמת אבל לר"י דאמר איסטטית היא זו וא"כ באמת אסטטית היינו דהוה כהכחשה דמה חזית דציית להני וא"כ אדרבא ע"י שמזימין כלם יש ריעותא דהמזימים אומרים שקר וא"כ בכה"ג ודאי לא הוה הכחשה תחלת הזמה וא"כ לא שייך בזה הזמה משא"כ בכת ראשונה דאז הי' עדיין הזמה גמורה ובכה"ג ודאי הוה הכחשה תחלת הזמה והיא קושיא נפלאה להמעיין היטב ולפמ"ש למעלה אתי שפיר ודו"ק. ובגוף דברי התוס' שאנץ הנ"ל נראה לפענ"ד דהנה בהא דאמרו מי איכא מידי דאינהו בעו למקטל בלי התראה וכו' והא בעינן כאשר זמם לכאורה צריך ביאור דהא לא ידענו אם רצו לקטול בשקר וא"כ למה לא לבעי התראה ועוד אדרבא נתרו בהו ולא יהרגו האחר ג"כ בלי התראה.
שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן כ״ו (ז׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא רביעאה, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
