שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן כ״ג (ח׳)

וכעת נראה לי דהנה באמת צריך להבין כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב איך משכחת לה דמשלם כופר ליורשיו ודלמא לאו אביו הוא וצ"ל דכיון דאביו הוא לכל דבר גם לענין ממון הוה אביו דהוה רוב שכבר הוחזק לכל מילי וכעין זה כתבו האחרונים בישוב כמה קושיות כאלה ועיין הפלאה סוף פ"ק דכתובות ולפ"ז כאן דהספק לענין ממון נולד תיכף בעת שהוליד דהרי צ"ל דעשאו טריפה מקודם שהוליד וא"כ אז לא הי' רוב שכבר הוחזק ונפטר ואיך יתחייב אח"כ דבשלמא כל קנס דמשלם לאב כבר נתחזק הרוב דהוא אביה לכמה דברים אבל כאן נולד הספק טרם הוליד וכבר נפטר וז"ב דלענין הבנים שהוליד כבר אינם מתיחסים אחריו רק מה שיוליד אח"כ ובזה כבר נפטר. אך לפ"ז עדיין יקשה בהא דאמר ראב"א ומאי יורשיו נפשי' ואמר רבא ב' תשובות בדבר חדא דיורשיו קתני ועוד הא כופר אינו משתלם רק לאחר מיתה ומאי קושיא דהא באמת יכול להוליד ורק דלא שייך כופר דדלמא לאו אביו הוא וכבר נפטר א"כ אדרבא זה דוקא כשנתחייב כופר מקודם א"כ יש לומר דכבר נפטר אבל כיון דכופר אינו משתלם רק לאחר מיתה א"כ בעת שבא החיוב אז כבר נעשה אב לשאר דבר ושוב משכחת לה יורשים וגם קושיא ראשונה דיורשיו קתני ג"כ ל"ק דבאמת יש לומר דמאי יורשיו יורשיו ממש ורק כיון דכל הטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא משום דא"י להוציא מיד המוחזק ממון מספק ולפ"ז הא כבר נודע מ"ש הש"ך בסי' צ"א דכל דהוא צריך ליתן הממון רק שלא נודע למי לא שייך חזקת ממון דהוא עכ"פ מוציא מתחת ידו ולפי זה כיון דעכ"פ לנפשיה צריך ליתן א"כ גם ליורשים צריך ליתן ולא שייך לומר דאין הולכין בממון אחר הרוב דטעמא מאי משום חזקת ממון וכאן לא שייך חזקת ממון כלל וא"כ שפיר קאמר ראב"א מאי יורשיו נפשיה ושפיר קתני יורשיו והיא קושיא נפלאה וע"כ צ"ל דמכאן ראיה ברורה דא"י להוליד כל שנטרף ושפיר פריך רבא. ובזה יש לומר הא דמשני ראוי ליטול ואין לו וכתבתי לעיל דהלשון ראוי ליטול ואין לו אינו מובן. ולפמ"ש אתי שפיר דכבר נודע מ"ש המהרש"ל דאף דטריפה אינה חיה יב"ח מכל מקום זה אינו רק על הרוב אבל המיעוט חי וא"כ יכול להיות דיוליד גם כן ולפי זה שפיר אמר דראוי ליטול כשיהיה מהמיעוט דמולידין ואין לו דעפ"י רוב אינו מוליד ודו"ק היטב כי הוא חריף ונחמד הדרן לדוכתא דעכ"פ יש לפרש הירושלמי דמה שמשכחת גירושין הוא בשקידש בת מינו ומהטעם שכתבתי דהירושלמי לשיטתו דס"ל דקידש ביום של עצמו הוה קידושין וכן נראה מהמשנה למלך עצמו שפירש כן הירושלמי שהרי כתב והייתי סבר שאין הכוונה אם גרש את אשתו אלא כי האי דאמרינן בשלהי המביא תניין וכו' אבל מן הירושלמי דפרק השולח אינו נראה כן אלא דס"ל לירושלמי כסברא דדחי גמרא דידן וכו' דביום שלו הרי קידושין תופסין והיינו כמ"ש דלכך בקידש ביום של עצמו הוא לעצמו והוא כמ"ש והקצה"ח סי' רמ"ט שם תמה על המלמ"ל דאם כן מאי קאמר בירושלמי פ' השואל ולא כן אמר ר"י קידש אין חוששין לקידושיו ודכוותא גירש אין חוששין לגירושיו והרי לפי המלמ"ל אדרבא אין קושיא דר"י מיירי בשגירש ביום של רבו ובזה לא חלו הקידושין וע"כ סרס והגיה בדברי המלמ"ל ע"ש ובאמת שלא זהו הכוונה רק דהמלמ"ל הבין דמה דאמר ולא כן אמר ר"י היינו דזהו שאמר ר"י דאל"כ היאך משכחת לה גירש כיון דלא חלו הקידושין וע"כ דמיירי שקידש ביום של עצמו וכן פירש הפני משה אלא שאין לו מובן דלמה לא יכול לגרש כשם שיכול לקדש ביום של עצמו אבל לפירוש המלמ"ל אתי שפיר דקידש בת מינו ולכך חלו הקידושין ומכל מקום הגירושין א"י לחול וז"ב ונכון והיה מקום להאריך במה דמדמה הא דשמואל להא דר"י וע"ד שכתב הקצה"ח שם לפי דרכו והמשכיל יבין ודוק היטב כי ת"ל ענין נחמד ונכון הוא. והנה התוס' הקשו בד"ה לישא דימכור עצמו בעבד עברי והיא תמוה לכאורה דהרי בש"ס ב"ב דף י"ג הקשה הש"ס אמאי כופין את רבו נימא גוד או אגוד ומשני דכאן גוד ליכא כמ"ש רש"י דהעבד יכול לקנות אבל אינו אומר קנה חלקי שאין דמים לב"ח שאין עבד עברי נמכר אלא לשש א"כ חזינן דא"י למכור עצמו בעבד עברי אבל באמת הדבר נכון דע"כ לא כתב רש"י רק דגוד לא שייך דבעינן שימכור לגמרי ולא לשש אבל שם לענין שיהיה מותר בשפחה ודאי שייך למכור בעבד עברי שיהיה מותר בשפחה והנה ראיתי בשו"ת מ"ב שנדפס מחדש שם קושיא בשם בעל הקצה"ח דלמה לא יוכל למכור עצמו בעבד עברי יותר משש ואף יותר מיובל כמ"ש הלח"מ והמלמ"ל פ"ב מעבדים בשם הרא"ם דיכול להתנות ביותר משש ע"ש ולפענ"ד דכוונת רש"י דגוד עכ"פ לא שייך דהרי מבואר ברמב"ם דמוכר עצמו א"י למכור עצמו להצניע הדמים או לקנות איזה דבר רק כשצריך למאכל ובכה"ג שהוא עני כ"כ שאין לו לאכול רק שימכור עצמו ובכה"ג לא שייך גוד או אגיד כמבואר בחו"מ סי' קע"א ס"ו בהג"ה ועיין סמ"ע וש"ך שם וגם לפמ"ש התוס' שם ע"ב ד"ה שמע מינה דאף כשיש לו דמים תיכף ליתן אין יכול לומר גוד או אגוד א"כ בכה"ג א"י למכור עצמו כלל בעבד דמוכר עצמו אסור לו למכור עצמו כל שיש לו דמים ובזה ממילא מיושב קושית התוס' דימכור עצמו בעבד עברי דהא אין בידו למכור עצמו כל שיש לו דמים וע"כ מיירי ביש לו דמים דאל"כ יוכל לומר גוד או אגוד וכמ"ש ודוק. וצריך לומר דקושית התוס' היא לפי הגירסא דגריס אפכא דגוד איכא אגוד ליכא והיינו משום דאין לו דמים דהרי כותב לו שטר על דמיו וכקושיית התוס' וכמ"ש המלמ"ל פ"ב מק"פ דרש"י בא לשלול גירסא זו ע"ש ולכך שפיר הקשו התוס' כיון דמיירי באין לו דמים שוב מותר למכור עצמו בעבד עברי ואף ליותר משש וכמ"ש הלח"מ והמלמ"ל. ובזה מיושב היטב מה שהקשה הגאון בטורי אבן בחגיגה דף ב' בהא דהקשו ביבמות דף ק' שחררו אין אבל כופין לא ואמאי לישא שפחה א"י והרי כאן יקשה קושית התוס' דימכרו עצמם בעבד עברי ול"ש תירוצם דמשוחרר אסור למכור עצמו בעבד עברי דשם ממנ"פ אותו שהוא עבד בודאי יכול למכור עצמו ומי שהוא ב"ח מתחלתו יכול גם כן למכור עצמו ולפמ"ש אתי שפיר דשם דלא קתני וכותב שטר על דמיו וא"כ כל שיש לו מה לאכול דבאמת הם כהנים וחולקין בתרומה שוב אסור למכור עצמם בעבד עברי כמ"ש הרמב"ם בפ"א מעבדים ה"ב ודו"ק. ובגוף הענין דגוד או אגוד מה ששייך לכאן הארכתי בחידושי לחו"מ סימן קע"א ואכ"מ.