שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן כ״ג (י״א)

ובזה יש לומר הא דנחלקו הירושלמי וש"ס דילן אם מצא מציאה ביום של עצמו אם למחר בעי ליתן לרב דהירושלמי ס"ל דצריך ליתן לרב ובש"ס דילן מבואר בהדיא בגיטין דף מ"ב דהוא לעצמו ולפמ"ש כיון דלריב"א ל"מ במתנה ע"מ שאין לרבו רשות בו כיון דהמתנה פשטה בכולה א"כ ה"ה בזה ניהו דהיום הוא לעצמו מכל מקום פשטה על כלו וא"כ ביום של רבו לרבו דלהירושלמי נתחלק האיסור ג"כ אבל לש"ס דילן לעולם הוא חציו עבד וחציו בן חורין א"כ לא שייך דפשטה בכלה ודו"ק וצ"ע. והנה לכאורה הי' נראה לפענ"ד דבר חדש דאם נימא דפשטה קדושה בכולה א"כ בחציה שפחה וחציה בת חורין באמת לפי מה דאמרו בקידושין דף ז' דתפשוט קדושה בכלה א"כ ה"נ כיון דאמרו בגיטין דף ל"ח דלהוי עם קדוש קאמר א"כ שייך קדושת הגוף בחירות וא"כ ע"כ צ"ל דכיון דדעת אחרת מעכב לא שייך דתפשוט קדושה בכלה וכדאמרו בקידושין דף ז' שם התם בהמה הכא דעת אחרת מקנה ולפ"ז היה נראה לי דעכ"פ כשאומר שיצא לחירות ואינו מעכב סגי דאף דאמרו בקידושין דף ט"ו ולימא באפי תרי זיל ומשני דעבד עברי גופו קנוי היינו שם דבעי שישחררו אבל הכא דחציה משוחררת וא"כ יוכל לפשוט קידושין בכלה רק דהוא מעכב אבל כל שאינו מעכב שוב ממילא פשטה קידושין בכלו וז"ב לפענ"ד. ובזה נראה לפענ"ד לבאר כוונת הרשב"א בחידושיו לשבת דף ג' בהא דמפלפל שם אי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך וכתב הרשב"א דהא דכופין את הרב לשחרר ואומרים לו חטא אף דעובר בעשה דלעולם בהם תעבודו משום דבחציו עבד לא שייך לעולם בהם תעבודו ולא נודע הטעם דלמה לא שייך העשה דעכ"פ בחצי עבדות שייך העשה דלעולם בהם תעבודו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת שייך לומר דנפשוט קידושי בכולה ורק דדעת אחרת מעכב וא"כ עכ"פ כל שאינו מעכב סגי ולפ"ז הא כבר נודע מ"ש הרשב"א הובא במלמ"ל פ"א מנערה דעשה דקום ועשה דוחה הל"ת דהוא בשב וא"ת ע"ש וא"כ כאן באמת יש עשה דפ"ו ורק דאין עשה דוחה עשה ולפ"ז כאן דבאמת העשה דפ"ו אלים בקום ועשה והעשה דלעולם בהם תעבודו אינו רק בשב וא"ת דהא כל שאינו מעכב ורק אומר או מגלה דעתו דלא מעכב אף בלי קנין ושטר שחרור ממילא נתפשט קידושי בכלה וא"כ שוב כל שכופין אותו לשחרר שוב לא שייך דעובר דאינו רק בשב וא"ת שאינו מעכב דעתו וממילא פשטו קידושין בכלה ובכה"ג אינו עובר בעשה וז"ב ושוב מותר לו לכתוב שטר שחרור דהא ממילא פשטו קידושי בכלה וכמ"ש וז"ב כשמש. ובזה מיושב היטב מה שהקשו כל האחרונים דדברי הרשב"א הם נגד ש"ס ערוך בהא דפריך על אביי בגיטין דף ל"ח דאמר אי לאו דאמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כפיינא למרה וכותב גיטא דחירותא ופריך עלה מהך דחציה שפחה דכפו את רבה משום דנהגו בה מנהג הפקר ותמהו כלם דמאי קושיא דהא שם הוה חציה שפחה ולא שייך העשה דלעולם בהם תעבודו ולפמ"ש אתי שפיר דבשפחה דלא שייך בה קיום עשה דפ"ו שוב לא שייך לומר דעשה דפ"ו דוחה וא"כ שוב אין לכפותו דלא יעכב וממילא פשטה הקדושה בכלה ושוב איכא עשה דלעולם בהם תעבודו ודו"ק היטב. ובזה יש לפרש מ"ש בתורה בקרת תהי' לא יומתו כי לא חופשה והיינו כיון דבאמת היא עבדה איסורא ורק הא דאין ממיתין משום דלא חופשה לגמרי והיינו דהיא חצי' שפחה וחצי' בן חורין מאורסת לעבד עברי כדאמרו בכריתות דף י"א וא"כ כיון דבאמת כופין את רבה בפרט היכא דעבדה איסורא א"כ שוב היא עומדת להשתחרר והו"א דפשטה קידושין בכלה ויומתו וע"ז קמ"ל דמכל מקום כיון שלא חופשה עדן לא יומתו וזהו דמלקין אותה ולא אותו ובכל התורה כלה לא מצינו שהיא לוקה והוא אינו לוקה ולפמ"ש אתי שפיר דהוא כל זמן שלא בא עליה לא עבד איסורא דלא תפסי קידושי עבד עברי לגמרי אבל היא דהיתה עומדת להשתחרר דכופין את רבה וא"כ שוב היא עשתה איסור טפי ולכך היא לוקה והוא אינו לוקה וז"ב ודו"ק. ואגב אומר בהא דאמרו בקידושין דף וא"ו האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה ויהודה היא רובא דעלמא ה"ק האומר חרופתי מקודשת שנאמר והיא שפחה נחרפת לאיש ועוד ביהודא קורין לארוסה חרופה וכבר תמהו בזה הר"ן והריטב"א על רבינו דפסק בפ"ג מאישות ה"ז דהאומר הרי את חרופתי מקודשת והא בברייתא לא אמר רק דביהודא מקודשת ואף דדחי לי' אבל מכל מקום לא נתברר שהלכה כן בפשיטות ועיין כ"מ שם ולפענ"ד נראה דהנה ענין חרופתי אם הוא לשון קידושין היינו אבעיא אף דכתיב והיא שפחה נחרפת לאיש ורש"י נדחק בזה דההיא יחוד בעלמא ולפענ"ד נראה ע"פ מה דכתב רש"י בחומש על פסוק והיא נחרפת לאיש מיועדת לאיש ואיני יודע לו דמיון במקרא ע"ש וא"כ היינו אבעיא אם היא לשון קידושין דהרי מיועדת גופא הוה אבעיא ומכ"ש חרופה דאף דכתיב בקרא מכל מקום כיון שלא נמצא לו דמיון במקרא לא הוה לשון קידושין והנה בש"ס בכריתות דף י"א שם אמרו דלעולם אינו חייב אלא על שפחה בעולה בלבד מאי משמע דהא נחרפת לישנא דשנוי הוא דכתיב והשטח עליו הריפות וכו' וא"כ שוב לענין זה מצינו לו דמיון במקרא וא"כ שוב הוה לשון קידושין ועיין מזרחי שם ולפי זה ביהודא דכבר אמרו בכתובות דף ט' ודף י"א דביהודה לא היה יכול לטעון טענת בתולים דהיו מיחדים ולכך ביהודה ודאי חרופה לשון קידושין הוא שכן במקומם הי' קורין לארוסה חרופה והיינו שנשתנה ויצא להם מלישנא דקרא דנחרפת לאיש היינו שנבעלה ומעתה ז"ש האומר חרופתי מקודשת שכן כתיב והיא שפחה נחרפת לאיש והיינו כפשטא דקרא דחרופתי היינו מיועדת וא"כ עדיף ממיועדת דהא מיועדת לא כתיב בקרא אצל קידושי אשה וזה כתיב אצל חציה ב"ח ועוד ביהודה קורין לארוסה חרופה ועל זה פריך הש"ס יהודא ועוד לקרא. ולכאורה אינו מובן הקושיא דמה ק"ל דמביא סיוע וכמה פעמים מצינו שלמדו חז"ל פירוש המלות מטייעא ערבי דלא ידעי רבנן מאי מטאטא וכו' ועיין ר"ה דף כ"ג ומכ"ש בזה שכן קורין העולם אבל לפמ"ש הדבר נכון דבאמת יש שינוי בין יהודא לפירוש המקרא דבמקרא הוה נחרפת מיועדת והיינו כמ"ד דחציה שפחה וחציה ב"ח המאורסת לעבד עברי שייך בה קידושין וביהודה הכוונה שנשתנית ע"י הבעילה וע"ז משני דהברייתא באמת כפשטה דהאומר חרופה ביהודה מקודשת שכן ביהודא קורין לארוסה חרופה והיינו דשם מקודשת אליבא דכ"ע אף למ"ד דמיירי בשפחה כנענית הכתוב מדבר שאין קידושין תופסין בה וא"כ אינו לשון קידושין דהיינו מיעדת רק דביהודא היתה נבעלה אבל לדידן דמיירי בעבד עברי וחציו ב"ח שפיר מקודשת משום הקרא דכתיב והוא נחרפת לאיש והיינו שמייעדת לי' וקרי לי' חרופה וז"ב ודו"ק היטב כי חריף הוא ונעים ונחמד ת"ל