שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן כ״א (ז׳)

ובזה מיושב קושיית התוס' דלכך ביומא לא דחי דהכשירו בכך דשם קרה מקרה שחלה השעיר והוצרך לנשאו וזה לא שייך לומר דהכשירו בכך דזה מלאכה גמורה וכל דמותר ביוה"כ ממילא מותר גם בשבת וז"ב ודוק. והנה בישוב הסתירות שבסוגיא דיומא וסוגיא דכריתות אמרתי עפ"י מה שראיתי באיזה ספר לאחרון וכן נשאלתי בזה מחכם אחד ליישב הא דאמר הש"ס בחלה השעיר דע"ז אתי עתי להכשיר והא חולה פסול לקרבן. ואמרתי בזה עפ"י מה דמבואר ברמב"ם בפ"ב מאיסורי מזבח הלכה ו' דזקן וחולה ומזוהם אף שאינו כשר לקרבן מ"מ אינו נפדה וירעה ונסתפק המלמ"ל לענין זקן אם עבר והקריבו אם כשר ע"ש ואף שהביא ראיה דפסול כבר הארכתי בזה בחידושי שם דאינו מוכרח וגם ראיית השעה"מ שם ישבתי באורך עכ"פ לפענ"ד נראה דבאמת מכאן ראיה ברורה דאם עבר והקריב כשר ולפי זה לכך כשר לעזאזל ולא שייך לומר דאין הגורל קובע אלא בראוי לשם דבאמת גם להשם אם עבר והקריב כשר וא"כ מכ"ש דכשר לעזאזל וז"ב ולפ"ז לא שייך לומר דהכשירו בכך דבאמת לא שייך הכשרו בכך דבאמת לכתחלה בודאי פסול בחולה רק בדיעבד כשר עכ"פ לא שייך לומר דהתורה מיירי בגוונא דאינו כשר לכתחלה ולכך לא דחה ביומא זאת משא"כ בכריתות דלא מסיק הך דר"ש שייך לומר דהכשירו בכך וז"ב ובלא"ה יש לומר דחלה השעיר לא מיירי שחלה כ"כ עד שיהיה פסול דחלה השעיר מיירי רק באופן שצריך לנשאו וזה דוחק לחלק בין הפרקים ומחוורתא דחולה אינו פסול בדיעבד וכמ"ש ודוק. אחר כמה שנים הגיע לידי ספר תשובה מאהבה ח"א ופשפשתי שם לפי תומי ומצאתי בסי' י"ט עד סי' כ"ד האריך שם בדברי רש"י בסוטה ויומא הנ"ל שסותרין זא"ז ע"ש מ"ש בזה. והנה לכאורה הי' נראה לי ראיה דביוה"כ אסור הוצאה מהא דאמרו בר"ה דף כ"ט דגם ביוה"כ ביובל דכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם ועם ב"ד דוקא והיינו בזמן ב"ד דלא חיישינן בזמן ב"ד שמא יעבירו ד"א הרי דביוה"כ אסור הוצאה ומצאתי בשאגת ארי' שם שהרגיש בעצמו בראיה זו אבל באמת יש לדחות דלפמ"ש הח"ץ סי' ל"ה ופנים מאירות ח"א דיש איסור לתקוע מדרבנן אף בלי גזירה דשמא יעבירנו ובתשובה הארכתי בזה בדברים נעימים ת"ל א"כ שוב אין ראיה משם דיש לומר דהא דבעינן בפני ב"ד הוא משום חשש התקיעה בעצמותה דאף דהוא חכמה ואינה מלאכה מכל מקום אסורה. והפ"י רצה לחדש בסוגיא שם דס"ל לרש"י דיש איסור תורה בתקיעה ודבריו אינם מחוורים כאשר יראה המעיין אבל עכ"פ איסור דרבנן יוכל להיות ואף דלפמ"ש במק"א דע"כ לא שייך אין שבות במקדש רק כשהאיסור הוא בשביל דבר אחר משא"כ כשהאיסור הוא בפ"ע מדרבנן הוה מתקן בכה"ג אם כן מה מועיל דהכהנים זריזין הם סוף סוף הם עושין איסור כעת והארכתי בזה בתשובה אחת לענין פייס ביוה"כ ויו"ט על דברת המ"א סי' שכ"ב ס"ק ט' אם כן כשנימא שיש איסור מצד עצמו לא שייך אין שבות במקדש מכל מקום יש לומר דאסור בשביל גזירה שמא יתקן כלי שיר ושוב שייך אין שבות במקדש ואם כן עכ"פ אין ראיה. וראיתי בטורי אבן שנתקשה במ"ש רש"י דאין שבות במקדש דזה לא שייך רק לענין קרבנות אבל לא בשופר שאינו בקרבנות ע"ש שהאריך ואינו לפני כעת. אבל לפענ"ד לפמ"ש הכ"מ בפ"ח מבית הבחירה דהטעם הוא משום דהכהנים זריזין הם ובתשובה לענין יבלת בפסח הראיתי שכן נראה מש"ס שבת דף כ' ואם כן כל שהי' תוקעין במקדש ושם הי' זריזין כדאמרו בפסחים דף ל"ו אם אמרו במקום זריזין אם כן לא גזרו על שבות ובמק"א תמהתי על המהרש"א בשבת דף מ"ב ע"ב ד"ה אפילו שכתב דהא דאין שבות במקדש הוא דוקא באיסורי שבת ולא בשאר איסורים והרי במעילה דף י"א כתב רש"י דבמקדש אין מועלין בו דאין גוזרין גזירות במקדש ע"ש ועכ"פ אתי שפיר קושית הט"א. ובזה ניחא מה דהקשו בתוס' דלמה אחר החרבן הקלו טפי בשופר ואמרו דתיקן ריב"ז שיהי' תוקעין בכל מקום שיש ב"ד ובלולב לא הותר בשום מקום ולפמ"ש אתי שפיר כיון דעכ"פ במקום ב"ד זריזין הם שפיר התירו שיהי' זכר למקדש שהותר אבל בלולב שאסור טלטול מוקצה אף לדבר מצוה ועיין בריטב"א בסוכה דף מ"ג ע"ב בהא דפריך טלטול בעלמא היא ולדחי והקשה הא טלטול מוקצה אסור אף לדבר מצוה וכתבו כיון דמה"ת חזי לא הי' להם לגזור כלל ע"ש. ולפי זה כל שגזרו בשביל שמא יעבירנו אין מקום להתיר בשביל ב"ד זריזין דמה מועיל זריזין כל שהאיסור הוא בשביל עצמו של הטלטול מוקצה ובזה לא שייך אין שבות במקדש מכ"ש במקום ב"ד וכמ"ש למעלה אבל בשופר דכתב הר"ן ריש שבת גבי הא דאמרו תקיעת שופר אינה מלאכה דתקיעה אינו איסור כלל רק עובדין דחול והרי הריטב"א הוכיח שם דכל דאין בו רק משום עובדא דחול מותר לטלטל בשביל מצוה ע"ש א"כ בשופר אין בו איסור משום טלטול רק בשביל שמא יעבירנו ואם כן במקום ב"ד דלא שייך הגזירה שוב התירו וז"ב מאוד ודוק היטב כי היא פרפרת נאה. והנה בענין הבערה לכאורה הי' נראה לי ראי' דאסור הבערה ביוה"כ דהרי בהא דאמר משה רבינו לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת הביא רש"י בשם המכילתא למה נאמר וכו' וקשה הא זה הי' תיכף אחר יוה"כ כמ"ש רש"י ואם כן הוצרך לאמרו שהרי ביוה"כ דהוא נקרא שבת שבתון והי' מותר בהבערה לכך הצריך משה להזהיר בשבת על הבערה וע"כ דגם ביוה"כ אסור וא"ל כיון דכל ענין הבערה דמותר ביוה"כ הוא רק משום דכתיב ביום השבת ודרשו דללאו יצאת אם כן כמו בשבת אינו אסור רק בלאו ממילא ביוה"כ דקיל דאין בו רק כרת לא החמירה בו התורה בהבערה כמ"ש השאגת ארי' וא"כ ממילא קודם שגלתה התורה לא תבערו שוב הי' אסור גם ביוה"כ דזה אינו דא"כ ביוה"כ הראשון הי' אסור בו הבערה ואח"כ הותרה וזה לא מצינו אחר שכתבתי זאת מצאתי ברמב"ן על התורה פרשת בהר על פסוק תעבירו שופר בכל ארצכם כתב בהדיא שביוה"כ אסור הוצאה וכל המלאכות כמו בשבת ע"ש ומשמע שם דאין שום חילוק ביניהם ודוק. והנה לפמ"ש ה"ה דצירוף אינו אסור רק במתכוין אף דהוה פ"ר וכמ"ש הלח"מ פי"ב משבת ה"א בביאור הדבר דמלאכת הצירוף אינו במשכן וכל דאינו במשכן אין שם מלאכה עלה והא דחייב בצירוף למד הרמב"ם ממה שדרך לוטשים לעשות דכשרוצים לעשות כלי מחממין הברזל ואח"כ מצרפין אותו במים וכל שלא כוונו לזה אין שם מלאכה ע"ז אם כן ממילא ביוה"כ יש לומר דלא ילפינן לזה משבת די"ל כעין מ"ש דאם הבערה ללאו יצאתה ואינו ביו"ט משום דאין שם מלאכה עלי' כמו כן ביוה"כ דקיל אך יש לדחות דכל דהוה מלאכה בשביל שלוטשי הברזל עושין כן שוב הוה מלאכה גם ביוה"כ דאין חילוק בין כרת למיתת ב"ד. ובזה נראה מה שנסתפקתי לפמ"ש הר"ן פ"ב דביצה בריבוי שיעור אי אסור ביו"ט וכתב דיש לומר דוקא שבת דבמיתה משא"כ ביו"ט שהוא בלאו ונסתפקתי ביוה"כ מה הדין ולפמ"ש נראה דכל דריבוי שיעור אסור מן התורה גם ביוה"כ אסור דמה שיותר מן השיעור לא הותר בשביל החולה ושם מלאכה עלי'. ובזה נראה לפענ"ד דמלאכה שאצל"ג אף לדעת הרמב"ם ודעימי' דחייב דפסקו כר"י במלאכה שאצל"ג מכל מקום זה דוקא בשבת ולא ביוה"כ מטעם דבאמת כל שאינו עושה מלאכה הצל"ג אם כן זה לא נוכל למילף משבת ויש לומר דגבי שבת החמירה התורה אף במלאכה שאצל"ג דלא מקרי מלאכת מחשבת אפ"ה חייב בשבת דהוה מיתת ב"ד משא"כ ביוה"כ ומטעם דכיון דאין שם מלאכה עלי' בכה"ג לא ילפינן משבת. ובזה יש ליישב הא דאמרו בירושלמי יומא פ"ג הלכה ה' על הא דא"ר יהודה עששית של ברזל הי' מרתיחין ופריך ולא נמצא מכבה אלא מסבר סבר ר"י שאין אבות מלאכות ביוה"כ אלא ר"י ור"ש אמרו דבר אחד והיינו דר"י ס"ל דמשאצל"ג פטור והיא תמוה דהא ר"י אמר בשבת דף קכ"א בשם ריב"ז מעשה בערב ואמר ריב"ז חוששני לו מחטאת ומכאן הוכיח הבה"ג דר"י מחייב במלאכה שאצל"ג וכבר תמה בזה הגאון הצדיק מהר"ם סופר זצלה"ה בקונטרס הנדפס בחידושי שבועות מר"י בן מגש ז"ל ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא ביוה"כ ס"ל לר"י כר"ש ולא בשבת ודוק ואף דלפ"ז היה גם ביו"ט משאצל"ג מותר וזה לא שמענו וההיפוך מבואר בביצה פ"ג מכל מקום באמת גם הירושלמי לא מסיק כן ולהס"ד היה מקום לומר כן ובחידושי אמרתי בזה דלפי מה שנחלקו רש"י ותוס' בשבת דף צ"ד במלאכה שאצל"ג הוא דרש"י ס"ל כל שברצונו לא היה ניחא ליה ואינו עושה רק לסלק הנזק מקרי מלאכה שאצל"ג ותוס' ס"ל דעיקר תלוי אם עשה בשביל תכלית המלאכה ומשמע שם דבכה"ג דפירש רש"י יותר מסתבר לפטור דלא הי' ניחא ליה כלל במלאכה זו ולפי זה כאן שמכבה הגחלת במים באמת זה לא ניחא ליה כלל ואדרבא יותר ניחא ליה שלא יתכבה ויהיה חם טפי רק שע"כ מתכבה מפני המים שהמים גובר ואם כן אפשר דבכה"ג בין לרש"י בין לתוס' גם ר"י פוטר במלאכה שאצל"ג כזה שע"כ הוא נעשה ואינו רוצה גם לאחר שנעשה שיעשה רק שמתכבה ממילא ודוק היטב ועיין בשלום ירושלים מ"ש בזה ודבריו לא יועילו לקושית הגאון מוהרמ"ס זלה"ה ולפענ"ד מ"ש נכון. והנה בירושלמי דשבועות פ"ב ה"ד אמר הדא אמרה שאין אבות מלאכות ביוה"כ אלומי שעשה כלם בהעלם אחד כלום חייב אלא אחת על כלן אלומי שעשה כל אחת בפ"ע שמא אינו חייב על כל אחת ואחת. והנה הפני משה כתב דקאי הקושיא דלמה תני אם היתה שבת והוציאו בפיו ולא קתני ביוה"כ וע"כ שאין אבות מלאכות ביוה"כ והיינו שלא כל המלאכות אסורות ביוה"כ והוצאה מותרת וכמו שדייק רפרם בכריתות וע"ז משני דבאמת אם עשאן בהעלם אחד אינו חייב רק אחת אבל בפ"ע חייב על כל אחת ומה דקתני שבת לחייבו משום שבת ויוה"כ ובאמת שהמעיין יראה שדבריו תמוהין דא"כ לא היה לו לומר דאין אבות מלאכות ביוה"כ והי' לו לומר דהוצאה אינו נוהג ביוה"כ וגם התירוץ אינו מובן דמה לן בזה אם יש חילוק מלאכות ביוה"כ או לא העיקר הי' לו לתרץ דמה דתני משום שבת אף משום שבת קאמר ומצאתי בשלום ירושלים שנדפס על הירושלמי סדר מועד מהגאון מוה' נחום ז"ל אבד"ק ניקולשפורג שבמס' שבת פרק שמנה שרצים דף מ"ה שם מביא הירושלמי ופירשו בפנים שונים שהירושלמי נסתפק אם שייך הוצאה ביוה"כ משום דלא כתיב הוצאה ביוה"כ וע"ז קאמר הירושלמי דא"ה גם לא תבערו לא לתחייב ביוה"כ דכתיב בשבת וזה א"א ע"ש ולפי זה הי' מקום לפשוט הספיקות של הגאון בעל שאגת ארי' הנ"ל בהוצאה וכן הבערה ביוה"כ אבל המעיין יראה שדבריו דחוקים מאד. אך לפענ"ד נראה דברי הירושלמי ע"ד פלפול דהנה מקודם סמוך ונראה אמר הירושלמי דלא אתנו מתני אלא דברים שאין להם היתר אחר איסורן שבועות יש להם היתר אחר איסורן והיינו דלכך לא תני שבועות במשנה דכריתות שם משום דיש לו היתר אף שנאסר ולפ"ז נראה לי דזה כוונת הירושלמי דלכך לא תני הוצאה ביוה"כ משום דגם ביוה"כ יש לו היתר דהרי כיון דאין חילוק מלאכות ביוה"כ ואם כן אם הי' עושה לכל מלאכה בפ"ע חייב וכשעושה כלם בבת אחת אינו חייב אלא אחת והרי יש לו היתר לאיסורו ולכך לא תני ביוה"כ דהרי בעשה בהעלם אחת פטור והוה כהיתר לאחר איסורו וזה דאמר הדא אמרה אין אבות מלאכות ביוה"כ והיינו חילוק מלאכות וע"ז ביאר הדברים אלו עשה כולם בהעלם אחת כלום חייב אלא אחת אלו מי שעשה כל אחת בפ"ע שמא אינו חייב על כל אחת ואחת ונמצא שלא שייך למתני הוצאה ביוה"כ דיש לו היתר משא"כ בשבת דיש חילוק מלאכות כדיליף בשבת דף ע' ומזה נסתייע סיוע גמור מ"ש בפני משה שם דהירושלמי ס"ל דאין חילוק מלאכות ביוה"כ דזה עיקר התירוץ וכמ"ש ועכ"פ הוצאה נוהג ביוה"כ ודוק היטב כי לפענ"ד הוא ביאור נפלא בירושלמי שהיא סתום וחתום מאד והמפרשים יצאו דחופים ומבוהלים. ובזה נראה לפענ"ד מה שהקשה בשלום ירושלים שם דלפי הירושלמי נראה דאין חילוק מלאכות ביוה"כ והרי ברמב"ם פ"א משביתת עשור משמע דיש חילוק מלאכות.