שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן כ״א (י״א)

אמנם אי קשיא על דברי התוס' הא קשיא כיון דהא דלא שמע איניש קל אודניה מקל תקיעתא דיחידאה היא ע"כ שהיו באין לתקוע בפני ב"ד שלא שמעו תקיעת ב"ד דאותן שיצאו כבר אסור לחזור ולתקוע ולפ"ז כל דלא שייך שבות דתקיעה עצמה רק משום שמא יעבירנו וא"כ הרי הר"ן הקשה למה לא גזרו במילה משום שמא יעבירנו וכתב דהני שאני לפי שהכל טרודים בהם ולא מדכר חד אחברי' ולפ"ז כל שכבר תקעו בב"ד ויצאו רבים בתקיעת הש"ץ רק איזה יחידים נשארו שוב האחרים יזכירו אותן דאינם טרודים ולמה צריך ב"ד דוקא. והנה לכאורה קשה לי בהא דגזרו שמא יעבירנו ד"א והא מבואר באו"ח סי' ער"ה ס"ב דשנים מותרין לקרות ולא חיישינן שמא יטה שחבירו יזכירנו ועיין מג"א שם שהקשה דאם כן יהיו שנים מותרין לרכוב ע"ג בהמה ע"ש וא"כ גם על גזירה שמא יעבירנו יהיה מותר ליטול עם אחר עומד ע"ג אך זה אינו דהא גזרינן שמא מתוך טרדא ישכח ויעבירנו וא"כ גם חבירו יטרד וא"כ ל"ש ששנים יהיו מותרין ולפ"ז יקשה בהא דפריך תקיעת ר"ה ויובל דוחה שבת בגבולין איש וביתו מאי איש וביתו אילימא איש ואשתו איתתא מי מחייבא וקשה אדרבא כיון דלא מחייבא אם כן אדרבא היא תזכירו שהיא אינה טרודה דלא מחייבא ואף אם נימא דמשום לא פלוג גזרו של"מ אף אם אשה מזכירו מ"מ זה כשיש איסור אבל כיון שבפני ב"ד או בזמן ב"ד מותר וא"כ שוב לא שייך לאפלוג ואמאי אסור והיא קושיא נפלאה. אמנם נראה דקושית הש"ס היא מיובל דשם שייך שבות משום התקיעה עצמה ובזה ל"מ שום דבר דמה שייך שחבירו יזכירו וא"כ אשה בודאי לא מחייבה ובזה מיושב היטב קושית התוס' שהקשו דא"כ לל"ק דבעי ר"ה בפני ב"ד דיקא יקשה הך איש וביתו דלא שייך לשנויי בזמן ב"ד ולפמ"ש אתי שפיר דלל"ק דקאי על שופר של ר"ה אבל ביובל לא בעי כלל בב"ד אם כן שוב מצי לפרש איש וביתו היינו איש ואשתו ואשתו מזכירתו ואם כן בר"ה מותר וביובל בלא"ה מותר דלא בעי בפני ב"ד וביוה"כ דהיינו ביובל בלא"ה מותר דיכול כל יחיד ויחיד לתקוע ושוב ליכא בשביל איסור תקיעה רק משום הוצאה ומועיל שוב להזכירו ודוק היטב כי נעים ונחמד הוא ועיין בחולין דף פ"ד דאמרו שאין ודאי דוחה את השבת בגבולין וכאן מבואר דדוחה את השבת בגבולין איש וביתו ולפי מה דמוקי בזמן ב"ד אתי שפיר ולפמ"ש התוס' דבגבולין איירי בירושלים אפשר דיש ליישב. ובזה עמדתי על לשון רש"י שכתב ד"ה כי מסיים ש"ץ ואף ביו"ט שחל בשבת ולהכי נקט ביבנה והדברים תמוהין דמה רצה בזה וגם אמאי לא כתב כן בל"ק וכבר תמה בזה המהרמב"ח בחידושיו שם ולפמ"ש אתי שפיר דק"ל מאי פריך דלמא הא דלא שמע קל אוני' הוא לאחר שכבר יצאו ולא שייך החששא דשמא יעבירנו ולכך מותר אף שלא בפני ב"ד משא"כ כל שלא יצאו אסור לתקוע כ"א בפני ב"ד דאין איש שיזכירם לזה כתב רש"י דמיירי אף בשבת ובשבת שוב אסור משום התקיעה עצמה וכמ"ש ודוק היטב. והנה בהא דאמרו אין תוקעין אלא כל זמן שב"ד יושבין פירש רש"י דקאי על יובל בלבד והרי"ף פירש דקאי על ר"ה ג"כ ובעי בפני ב"ד ובזמן ב"ד והרמ"ה השיג עליו ועיין רמב"ן ולפענ"ד נראה דהרי"ף לשיטתו דמתיר אף בב"ד של שלשה ואם כן לכך צריך שיהיה בפני ב"ד ובזמן ב"ד דאז שייך דהב"ד זריזין בדבר ולא יקרה מכשול אבל אם נימא דבעי ב"ד סמוך סגי בזמן ב"ד אף שלא בפני ב"ד דאימתן מוטלת על העולם ויזהרו בדבר וז"ב לפענ"ד וע"ד דרוש אמרתי דלכך בעי בזמן ב"ד לפי שכל שיש דין למטה אין דין למעלה ולכך בזמן ב"ד שמורה על דין למטה אף שביו"ט אסור לדון מ"מ זמן ב"ד איכא ולכך אין דין למעלה ומגין השופר שלא ישטין ולפי שהוא ע"ד דרוש לא הארכתי. שוב ראיתי שאי אפשר לומר דביוה"כ של יובל יהיה אסור משום תקיעה דהא הוא מותר בזמן ב"ד ומצד התקיעה עצמה אין חילוק בין זמן ב"ד לשלא זמן ב"ד וגם קשה למה אסור הא היא מן התורה בשלמא אם החשש שמא יעבירנו א"כ חשו שמא יהיה איסור תורה אבל מצד שבות התקיעה פשיטא דלא גזרו וז"פ. והנה אחר זמן רב מצאתי במדרש רבה פ' נח פל"ה סי' ד"ש אמרו על פסוק כי חנוכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים שאין לך ז' לפני החג שאין בהם שבת ויוה"כ והיו אוכלין ושותין ושמחין ומדליקין נרות ובסוף חזרו ונצטערו על הדבר אמרו תאמר שיש בידינו עון שחללנו שבת ולא התענינו ביוה"כ ע"ש והנה מה דחללו שבת ע"כ בהדלקת הנרות דמה שהקריבו קרבן למדו מקרא דקרבנות דוחין את השבת בחנוכת המשכן וע"כ בשביל הדלקה וכ"כ היפ"ת שם בהדיא וא"כ הי' לומר דבזה חללו יוה"כ ג"כ ולמה לא אמר שחללנו את יוה"כ וגם לא התענינו ביוה"כ וע"כ שהבערה אינו אסור ביוה"כ יהיה מזה ראיה ברורה להבערה שאינו נוהג ביוה"כ אמנם כבר אמרו דאין למדין מאגדות וממדרש ודוק ולפמ"ש בשו"ת הנו"ב מהד"ת חיו"ד להגאון מוהרי"פ בכלל הלז דאין למדין מהמדרש דכל שהוא דרך סיפור למדין ממנו היא ראיה ברורה לזה ודוק. והנה אם נימא דהבערה לא שייך ביוה"כ מה"ת כמו ביו"ט כמ"ד הבערה ללאו יצאת היה מקום ליישב דברי הב"ח באו"ח סי' תרט"ז שכתב דמותר לישראל לרחוץ בחמין שהוחמו מאתמול וגם מותר לומר לעכו"ם להחם חמין ותמה המג"א דאיך נתיר חמין ביוה"כ ומה שהביא מהמרדכי פ"ב דיו"ט זה דוקא ביו"ט ולפמ"ש יוה"כ דומה ליו"ט דאינו אסור רק מדרבנן אבל אחר כל אלה אנן קי"ל דהבערה לחלק יצאת ושוב הוה איסור תורה כמו בשבת וא"כ דברי הב"ח תמוהין. ואני תמה על הב"ח דהרי בהך דהיו מחמין חמין לכה"ג ביוה"כ כמה כרכורים כרכרו בזה ולדבריו הי' מותר ע"י עכו"ם הן אמת דאכתי קשה דהא אמירה לעכו"ם אינו רק שבות ושבות במקדש לא גזרו ולמה לא התירו לכה"ג ע"י שיחם לו עכו"ם וגם לפמ"ש הבע"ה דלדבר מצוה מותר לשבות א"כ לטבילת כה"ג ודאי דהוה מצוה ומותר וצ"ע כעת. אחר זמן רב ראיתי בב"י או"ח סי' רצ"ח שכתב בשם הרשב"א דעל אור ששבת ביוה"כ איכא למימר דמהדר לפי שהוא כברכת הבדלה שמברך לבורא יתברך שהבדיל לנו בין זה היום לשאר הימים שכל היום היינו אסורין להשתמש בו ועכשיו אנו מותרין והוא תימה דא"כ בשבת ודאי אסור להשתמש ועיין בפרישה והמ"א ס"ק ב' בסי' רצ"ח כתב שיום זה קדוש משאר ימים טובים שאסור להבעיר בו והוא תמוה דמ"ש משבת וראיתי בהצל"ח ס"פ אלו דברים שכתב שבשבת הבערה כתיב מפורש אבל יוה"כ הו"א דיהי' מותר ובאמת אסור מן התורה אף למ"ד הבערה ללאו יצאת ע"ש והנה מבואר בהדיא דאסור ביוה"כ מן התורה לכ"ע ע"ש. והנה במ"ש למעלה בשם חכם אחד בהא דאמרו ביבמות אי בהקטרה והאר"י הבערה ללאו יצאת ואמאי ל"ק דחייב משום מבשל הנה אחר כמה שנים בשנת תרי"א בא"ח פסח יום הששי מצאתי בירושלמי פ"ב משבת ה"ה שהביא דביעור ובישול אית תנויי תני חייב שתים אית תנויי תני חייב אחת מאן דמר חייב שתים אחת משום מבעיר ואחת משום מבשל ומ"ד אחת היידה היא ר' יודא אומר משום מבעיר ר' יוסי אומר משום מבשל ואח"כ מביא מחלוקת ב"ק ור"ח בזר ששימש בשבת דמפרש דחייב משום עיכול אברים ופדרים ופריך על ר"י דאמר משום מבשל מה מבשל שייך בזה ומשני מכיון שהוא רוצה בעכולן כבישול היא הנה מבואר הקושיא ובאמת מ"ש הראב"ד פי"ב משבת הובא בהה"מ ה"א דאם הבעיר ובישל חייב שתים יצא לו מהירושלמי הלז דאית תני שתים משום מבעיר ומשום בישול. והנה בהא דאמר ר' יודא דחייב משום מבעיר בלבד הקשה הק"ע דהא ר"י ס"ל דבר שא"מ ומשאצל"ג חייב ולמה לא יתחייב שתים ע"ש שנדחק ובספר מרכבת המשנה פי"ב שם רצה לומר דבירושלמי אינו ר' יודא ור' יוסי התנאים רק אמוראים דשמותם כך ופשטת הירושלמי משמע דהם התנאים המוזכרים בכ"מ ולפענ"ד נראה דבר חדש ועפי"ז יתבאר לפענ"ד שורש הענין דהבערה אם הוא משום בישול או משום מבעיר ודברי הרמב"ם נאחזים בזה בסבך והנה כבר ביארתי למעלה דשיטת רבינו דכל שמרפה את הקשה או מקשה הרפה חייב משום בישול ואם אינו רוצה לא לרפות ולא להקשות רק לעשות אותו הדבר חם שיהיה אש זה נקרא הבערה ולפ"ז צריך להבין במבעיר דהוא מקלקל רק שצריך לאפרו הנה בגוף הדבר לא צריך לא לרפות ולא להקשות רק לדבר אחר הוא צריך ואלו היה כאן אפר מבלעדי זאת לא הי' רוצה להדליק העצים כלל הנה זה אי אפשר ליחס בשם מבשל רק בשם מבעיר בלבד אמנם אם היה צורך לגוף הדבר לאיזה דבר זה נקרא מבשל ובזה מובן דברי ר' יודא דאמר משום מבעיר דכיון דר' יודא ס"ל דמקלקל בהבערה וחבלה פטור זולת בצריך לאפרו או צריך לכלבו כדאמרו בשבת דף ק"ו ואם כן ע"כ גוף הבערה היא דחייבה תורה דלא שייך משום בישול דא"צ לאותו דבר בעצמו רק לאפרו ולכלבו וא"כ אין בעצם הדבר משום מבשל אבל ר' יוסי ס"ל דמשאצל"ג פטור בעלמא רק בהבערה גלתה התורה דחייב ואם כן שוב שייך לומר דחייב בשביל מבשל דא"ל דא"צ לאותו דבר דהא כאן חייבה התורה אף שא"צ לאותו דבר וז"ב. ובזה מובן היטב הא דאמר בשבת דף ק"ד הא ר"י והא ר"ש והיינו דלר"ש דס"ל משאצל"ג פטור בעלמא וכאן גלתה התורה דחייב א"כ שפיר חייב אף שאצל"ג משא"כ לר"י דס"ל בעלמא דחייב וא"כ מבעיר חייב משום מבעיר אבל לר"ש מבעיר דחייב משום מבשל. ובזה מובן הא דאמרו לר"י שם דס"ל דמה לי בישול פתילה ומה לי בישול סממנים והיינו דשם דהוא לצורך תיקון מצוה חייב משום מבשל ומיושב היטב מה שהקשיתי למעלה דהיאך שייך בישול בדבר שרוצה שיהיה אור ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ לא כתב ה"ה דבדבר שרוצה שיהי' אור הוא אור רק באם אין רוצה לא להקשות ולא לרפות אבל כל שצורך לו לאותו דבר לבשל הפתילה זה נקרא מבשל ודוק: