שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן כ״א (י׳)

והנה אחר זמן רב ושנים רבות בלמדי בר"ה דף ל' אמרתי בראשית ההשקפה דשייך איסור הוצאה ביוה"כ מהא דאמרו ביוה"כ תעבירו שופר בכל ארצכם מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע אמר ר"ה ועם ב"ד והרי כל איסור תקיעה בשבת היא גזירה שמא יעבירנו ואי נימא דביוה"כ ליכא איסור הוצאה מן התורה שוב לא שייך חשש הוצאה ביוה"כ מה"ת רק מדרבנן ולא היו גוזרין שיהיה דוקא בפני ב"ד ומצאתי בשאגת ארי' בעצמו שהרגיש בזה. אך לפענ"ד ל"ק דבאמת מדרבנן עכ"פ אסור ומ"ש דאם כן לב"ש דגזרו באיסור הוצאה ביו"ט א"כ גם בי"ט לגזור שמא יעבירנו באמת שכן הקשו האחרונים וכתבו דכיון שיתבטל המצוה מכל וכל לא גזרו ומיהו עדיין יש לומר דעכ"פ בפני ב"ד הי' מותר לתקוע ולא יתבטל המצוה אמנם בגוף הקושיא לפענ"ד ל"ק דביוה"כ בלא"ה איכא איסור שבות משום התקיעה עצמה וכמ"ש התוס' שם ד"ה וביבנה ובזה לא שייך להתיר בפני ב"ד דמה מועיל זריזות ב"ד הא מכל מקום יש שבות בתקיעה עצמה וכיוצא בזה הארכתי בתשובה בהא דאין שבות במקדש דהוא ג"כ משום דהכהנים זריזין דזה דוקא בשבות שהוא בשביל גזירה משא"כ באיסור מצד עצמו וכמו כן בזה.