שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן י״ח (ט׳)

ובזה מיושב היטב מה דק"ל טובא למה אצטריך לאוקמא במפותה והרי באמת כבר אמרו בכתובות דף מ"א דבכל אונס חיישינן שמא תחלתו באונס וסופו ברצון רק דיצרא אלבשה ולפ"ז צריך להבין למה יתחייב קנס הא עכ"פ מחלה לו בסוף וצ"ל כמ"ש הרב בעל הפלאה בחידושיו בכתובות דף ל"ט דהו"ל כא"י אם מחלת לי דחייב ע"ש וצ"ל דאף דא"י אם נתחייבתי פטור א"י אם מחלת היינו כמו א"י אם פרעתיך דאף דקנס לא מחייב רק בגמר ביאה כיון דמכח מחילה קאתי הו"ל כא"י אם פרעתיך כיון דעכ"פ בתחלת הביאה התחיל החיוב עליו מתחלתו ועד גמרו דלא על גמר בלבד נתחייב רק מתחלתו ועד סופו וז"ב ולפ"ז כאן דבאמת בתחלת ביאה פטור משום המלקות דמעשה אחת חשוב וא"כ רק משום סוף ביאה נתחייב ממון והרי בסוף ביאה נתרצית לו ומחלה והיאך אפשר שיפטור עי"ז ממלקות שכבר נתחייב בעת שלא הי' עדיין חיוב הקנס ולמה לי לאוקמא במפותה והיא קושיא גדולה וצ"ל דלפי סברת עולא דבמעשה אחת נפטר משום קלב"מ א"כ באנוסה שפיר נתחייב ממון בתחילת ביאה ופוטרו ממלקות כנלפענ"ד. והנה בגוף דברי הרב מוהר"י אשקאפה נראה לפענ"ד דסברתו דשם הוה מעשה אחת דעל הצתת אש אין מחייבין אותו והאש שרף הפרטים האלו העבד והגדיש וכדומה אבל אנן מחייבין אותו על הצתת אש ומקרי מעשה אחת משא"כ בגונב כיס בשבת דהגניבה שהי' ברשות בעלים לא נתחייב מיתה רק על הוצאה מרשות לרשות א"כ זה לא נקרא מעשה אחת שזה ענין מבחוץ וז"ב בסברתו והשעה"מ שם הקשה מהא דזורק חץ בשבת וקרע שיראין והא שם הוה מעשה אחת ע"י הזריקה וגם מהא דב"ק מזרוק גניבתך ותקני לי חצירי דשם מקרי ג"כ מעשה אחת. ולפענ"ד ל"ד דשם ענין הגניבה וענין החיוב מיתה לא בא ע"י מעשה אחת שהיה מקרה מבחוץ שהי' שם שיראין בהליכתו או שנפל לארץ ולענין הגניבה ל"צ לזה משא"כ כאן דהוה מעשה אחת הצתת האש בגדיש וכל מה שבגדיש אחת היא וז"ב ובלא"ה שאני איסור שבת דמלאכת מחשבת בעינן והוא לא חשב ע"ז ועיין בשיטה מקובצת בב"ק דף ע' שם ודו"ק היטב בכ"ז. אמנם בגוף קושית הרשב"א הנ"ל דמשעת העראה אתחייב מיתה וקנס לא מחייב עד גמר ביאה נראה לפענ"ד ע"פ מה דאמרתי ליישב קושית התוס' ביבמות דף צ"ט בהא דאמרו בסנהדרין הניחא למ"ד העראה זו נשיקה אלא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה מא"ל והקשו דהא מכל מקום קנס אינו מחייב עד גמר ביאה ולא באו כאחת. ואמרתי בזה דהנה במכות דף וא"ו אמרו דשואלין אותם כמכחול בשפופרת ראיתם ורבנן כדשמואל דאמרו משיראו כדרך המנאפים ולפ"ז כל עיקר דמחויב מיתה הוא כיון שראו כדרך המנאפין בודאי בעל אותה וכמ"ש רבינו יהונתן בשיטה מקובצת בב"מ דף צ"א וברמב"ם פ"א מא"ב שחזקת צורה זו שהערה בה ולפ"ז בכה"ג לא שייך לומר דכבר נתחייב מיתה משעת העראה ואטו אנן ידענו אימתי הי' העראה ואימתי גמר ביאה שנדרוש ביניהם דבעת ההיא נתחייב מיתה ועל גמר ביאה נתחייב וא"כ לא ידענו אימתי הי' הכנסת עטרה ואימתי גמר ביאה שאין ביניהם רק דבר מועט וא"כ לא שייך לומר דלא ניתן להציל בנפשו בעת גמר ביאה דעדן ניתן להציל בנפשו דזה אינו בב"ד רק דכל איש יכול להציל והוא יכול להציל מספק ודלמא עוד לא נגמר ביאתו ולא נפגמה עדן ובשלמא אם זו נשיקת אבר זה נודע תיכף בעת שרואה כדרך המנאפים ואסור להרגו משא"כ מהכנסת עטרה עד גמר ביאה מקרי עדן ניתן להצילו בנפשו ועכ"פ הו"ל ח"מ שוגגין דדלמא עדן לא נגמר ביאתו וז"ב מאד. ובזה מיושב הא דמשני הש"ס כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה ופירש"י הוא או אחר והקשה השעה"מ הא עכ"פ נתחייב מיתה מהפעם הראשון ונמשך עד הנה ע"ש שהאריך ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת עכ"פ על גמר ביאה חייב קנס וניהו דבביאה אחת מקרי בא בב"א אבל לענין פעם שנית פשיטא דלא מקרי קלב"מ דהקנס על הגמר ביאה וכבר נתחייב מיתה ומ"ל בזה דהמיתה נמשך כל דלא בא בב"א חייב שתים וז"ב. ומעתה מיושב קושית הרשב"א הנ"ל דלענין הקנס שפיר מקרי קלב"מ דא"א להבדיל ועיקר החיוב בא כשנגמר ביאתו ואז נתחייב שתים דאשר ירשיעון אלקים בעינן והב"ד א"א להרשיע אלא בכללות ודו"ק. עוד יש לומר בישוב קושית התוס' הלז דהרי באמת התוס' הקשו דהיאך משכחת להקנס בגמר ביאה למ"ד העראה זו הכנסת עטרה והא בהכנסת עטרה כבר השיר הבתולים ואינה בתולה עוד וקנס לא חייב רק בבתולה וכתבו דבהכי חייב רחמנא וביאור הדברים דהוא חייב על שעשה אותה בעולה וקודם שבעלה היתה בתולה וע"ז קנסו התורה ובאמת גוף החיוב אינו בא רק על גמר ביאה ומתחייב למפרע על שנהנה ובעל בתולה וכן מצאתי סברא זו בספר חמרא וחיי להכנה"ג על סנהדרין שם ולפ"ז שפיר פריך למ"ד דהעראה זו הכנסת עטרה א"כ עד שם לא נתחייב קנס ורק על גמר ביאה והרי בגמר ביאה שוב אינה בתולה ונפטר מקנס. ומעתה מיושב הקושיא הנ"ל דניהו דלא באו בבת אחת מכל מקום הרי בהכנסת עטרה כבר נעשה בעולה ושוב לא שייך לחייבו קנס על גמר ביאה ממש ודוק. אחר שכתבתי כ"ז ראיתי בתוספתא דכתובות פ"ג שכ' בהדיא דהבא על הנדה פוטר רנבה"ק מן הקנס וכן היה רנבה"ק עושה יוה"כ כשבת לתשלומין הרי בהדיא שלא כהירושלמי דאמר לרנבה"ק נדה חייב בקנס וכן אזלא שיטת הש"ס שלנו דאמר דלא כרנבה"ק ע"ש בתוס' ובפ"י והנה לכאורה קשה לי דאם נימא דרנבה"ק דפוטר בח"כ הוא דוקא במזיד ולא בשוגג א"כ הוה מצי לאוקמא בירושלמי הנ"מ בין רשב"מ לרנבה"ק לשוגג דלרשב"מ דאמר חייבי כריתות כחייבי מיתות ב"ד משמע דשווים לגמרי כמו שזה פטור בשוגג כמו כן בח"כ משא"כ לרנבה"ק דאינו אומר רק דיוה"כ כשבת לתשלומין יש לומר דדוקא במזיד ולא בשוגג ובזה הנה מקום אתי ליישב בהא דאמרו בפסחים דף ל"ב א"ה אימא סיפא פטור מתשלומין וכו' ומשמע דאם נימא דלפי מדה משלם אתי שפיר כמ"ש רש"י דדוקא בשוגג משלם לפי מדה ולא במזיד וע"ז שאלני הרב המאוה"ג אבד"ק נאהרייב הנ"ל דלשיטת הרמב"ם פ"ו מתרומות דגם במזיד משלם פירות חולין מתוקנים ואין נ"מ רק אי יכול למחול א"כ קשה מה נ"מ בין שוגג למזיד אף דלפי מדה משלם ובתשובה הארכתי בזה ליישב ולפמ"ש אתי שפיר דהוה מצי לאוקמא כר"ש בן מנסיא שבירושלמי דמדמה ח"כ לחייבי מיתות ב"ד לגמרי וא"ל דא"כ אף בשוגג לפטר אבל זה אינו דבשוגג דהתשלומין כפרה ובכפרה לא שייך קלב"מ כמ"ש התוס' בכתובות דף ל' משא"כ במזיד דאף לשיטת הרמב"ם אינו לכפרה כמ"ש המלמ"ל באורך וא"כ לפי מדה משלם אתי שפיר רק למ"ד לפי דמים משלם אז אף בשוגג אינו כפרה יקשה וע"ז איצטריך לאוקמא כרנבה"ק ודוק ועכ"פ קשה על הירושלמי דאמר דביש היתר לאיסורו לא אמר רנבה"ק והרי מוקי כריה"ג ובודאי יש היתר לאיסורו וצ"ע.