שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן י״ז (ז׳)

והנה מה ששאל מעלתו במ"ש בחידושי הרשב"א ביבמות דף קי"ז שם בסופו במ"ש לחלק דמ"ע מחויב לחנך אבל לא בל"ת ועל זה שאל דאכתי יקשה קושית הרשב"א במה דמשני בנדה כאן דהו"ל קטן אוכל נבילות והא כיון דנדרה הקטנה והו"ל מ"ע ול"ת ובמ"ע מחויב לחנך ואמאי תאכל נבילות לק"מ לפענ"ד דע"כ לא מחויב בחינוך רק במ"ע שהתורה הטילה עליו לעשות מחויבין לחנכו להקטן אבל נדר אטו מצוה לדור ואדרבא מצוה לאתשולי ורק שאם נדר יש מ"ע לקיים מוצא שפתיו בכה"ג אינו מצוה לחנך כעין דאמרו בחגיגה דף וא"ו דכל היכא דהגדול מחויב מצוה לחנך את הקטן ע"ש ועיין בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קי"ח. והנה מעלתו רצה לחדש דבנדר קטן לא שייך מ"ע רק הל"ת בלבד וכדאמרו גבי מופלא סמוך לאיש דכל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל ובזה הקשה מהא דאמרו בנזיר דף נ"ז ע"ב דשמואל מוקי להא דקתני נזיר שהי' טמא בספק ומוחלט בספק באשה וקטן והקשה כיון דהיה קטן ואין כאן רק ל"ת בלבד אם כן אמאי לא אתי תגלחת דמצורע ודחי הל"ת דנזיר וגם אמאי ידחה בודאי דהא ביבמות אמרו בדף ד' הטעם משום דקיל דישנו בשאלה והרי הקטן כל שאביו הזירו ליתא בשאלה כמו שנסתפק המלמ"ל בפ"ב מנזיר והנה גוף דבריו לא נהירא גם מה שהרכיב דעשה דמצורע ידחה דאינו רק ל"ת לבד ל"ק דממ"נ אם מיירי בקטן גם העשה דמצורע אינו רק דרבנן ול"מ למדחי כ"כ ואף דאלמוהו חז"ל ועשהו כשל תורה מכל מקום כל שאינו דוחה בגדול פשיטא דגם בקטן אינו דוחה ויש לי עיון שם בנזיר דהא ר"ה ס"ל דהמקיף את הקטן חייב ואם כן מה מועיל שהי' קטן ולא נפניתי כעת ועיין תוס' ב"מ דף י' ושבועות דף ג' ואכ"מ. והנה לכאורה קשה לי בהא דאמרו אי דרבנן וכן הא דאמרו דאתי נישואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן והא יש חשש בקטנה שמא תמצא איילונית ונתבטלו הקידושין למפרע בלא קבלה עליה לשיטת ר"ת או בודאי איילונית לשאר התירוצים שכתבו התוס' ריש יבמות ד"ה או שנמצאת איילונית ובכמה מקומות וא"כ לא תהיה אשתו למפרע ולא מועיל הפרתו וא"ל דהא אזלינן בתר רוב דאינם איילונית ור"מ היא דחייש למיעוטא ואנן לא קי"ל כן דז"א דהרי הר"ן בפרק אין צדין נסתפק בלוקח ביצים מן העכו"ם ביו"ט דלא אזלינן בתר רוב כיון דהוה דבר שיש לו מתירין וא"כ בנדרים דהו"ל דבר שיל"מ ה"ה דלא אזלינן בתר רובא וניחוש שמא איילונית היא ובשלמא באב מפר לבתו א"ל דדלמא לאו אביה הוא דהו"ל רוב שכבר הוחזק לכמה דברים וגם לפמ"ש הדרישה בסימן רל"ד דגם באב שייך כל הנודדת ע"ד אביה היא נודרת ואם כן ניהו דבנדרים לא אזלינן בתר רובא אבל כיון דעכ"פ הוא באמת אבי' לכל הדברים עפ"י הרוב ונדרה על דעתו אבל כאן להס"ד דלא ידעינן עדן מהא דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת וגם אם תמצא איילונית שוב לא יהי' בעלה ובזה ל"ש דאזלינן בתר רוב דבשלמא רוב דאביה הוא לעולם דנין עפ"י הרוב דלא יתברר הספק וכאן יש לחוש דיתברר הספק שמא לא יהי' בעלה דיתבטלו הקידושין ובנדרים לא אזלינן בתר רוב ואף לפמ"ש הר"ן שם דדוקא היכא דאתחזיק איסור הוא דלא אזלינן בתר רוב וכן החזיק אחריו המלמ"ל פ"ז ממעילה בה"ו ע"ש באורך מכל מקום כאן ג"כ אתחזיק איסור דהרי באמת נדרה וא"כ כל דהוה דבר שיש לו מתירין שתוכל לשאול לחכם הו"ל דבר שיש לו מתירין ולא מועיל הפרת הבעל והיא קושיא גדולה ונפלאת. אמנם נראה דבאמת היא קטנה וקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו רק דהוא עושה איסור במה שמפר לה ואם היא נשואין דרבנן ספי לה בידים וא"כ לגבי דידיה לא הוה דבר שיש לו מתירין דהוא א"י לשאול על נדרה בלי רצונה ולא נחלקו רק אי בעל נעשה שליח לחרטת אשתו אבל כל שאנן מסופקים אם בעל הוא וא"י להפר פשיטא דאין בידו להתיר נדרי אשתו וא"כ שוב לא מקרי לגביה דבר שיל"מ כעין מ"ש הלח"מ פ"ה מנדרים הלכה ט"ז דלגבי הנאסר לא הוה דבר שיש לו מתירין ולגבי דידה שוב לא שייך דבר שיל"מ דלא אתחזיק איסורא דלא שייך חיובא לדרדקי וא"כ מיפר שפיר ממ"נ דאי דרבנן דרבנן דלא הוה דשיל"מ דלגבה ליכא איסור ולגבי דידיה לא שייך דשיל"מ כמ"ש הלח"מ וכמ"ש אף גם דאיסור דרבנן שרי למספי בידים וכמ"ש הרשב"א וא"כ שפיר מיפר ממ"נ ובזה אתי שפיר דברי הר"ן שהוכיח דבדרבנן שרי למספי בידים וכ"כ לעיל שהדבר תמוה ולפמ"ש אתי שפיר ודוק. והנה בסוגיא ק"ל דלמה לא הקשה על רב הונא דס"ל מופלא סמוך לאיש לוקין על נדרו למה לא פריך מהך ברייתא דיתומה שנדרה וכמו דהקשה על הך מ"ד דס"ל מופלא סמוך לאיש דאורייתא וביותר יגדל התימה דלר"ה ל"ש התירוץ דמפר לה בעל וכמ"ש התוס' וא"כ למה לא מקשה על ר"ה וצ"ע. שבתי וראיתי דיש ליישב דבאמת יש לומר דהש"ס ידע דהיא קטנה אוכל נבלות ולא אכפת לן רק דעיקר הקושיא דהו"ל ספי בידים וס"ל דאף שאם נימא דאינו מועיל הפרתו לא יעשה הוא איסור מכל מקום מקרי ספי בידים דהיא חושבת שע"י הפרתו סגי ולפ"ז נראה לי ברור דזה תלוי באם הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקה דאם נימא דאלים כ"כ הקדשה שאחרים ילקו על נדרה א"כ מקרי הוא ספי לה בידים אבל אם נימא דלא אלים כ"כ ורק היא לבדה נאסרת ותלקה אבל לא אחרים א"כ היא שהיא קטנה אוכלת נבלות ולא אכפת לן וא"כ ר"ה דלא ס"ל רק שהוא לוקה כל שיודע להפלות ושוב לא אכפת לן דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו אבל למ"ד דהקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין שפיר מקשה דאחרים לוקין על ידה ואיך מצי להפר והא עושה איסור והוה כספי בידים וז"ב. איברא דצ"ב דמה משני הש"ס קטן אוכל נבילות הוא וצ"ל דלכך משני ממ"נ והיינו דבאמת מסופק הברייתא אי הוה דאורייתא ולא הוה כספי בידים וזה דקאמר דמיפר ממנ"פ. איברא דצריך ביאור דניהו דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו היינו באיסור דלא נהיג בקטן אבל נדרים דהתורה רבתה מופלא סמוך לאיש א"כ אפשר דמוזהרין עליו וצ"ל דמוזהרין שיקיים נדרו אבל אם מיפר הוה כאוכל נבילות ואין ב"ד מוזהרין עליו ודוק אמנם בגוף הסברא שכתבתי דנחלקו ר"ה ור"י ור"ל אם לוקין אחרים או רק הוא לבד נראה לפענ"ד דהסברא בזה דבאמת ניהו דהוא מופלא סמוך לאיש ועפ"י רוב יביא שערות בהגיע לשנים ומה"ט לא חשיב התראת ספק אבל כיון דצריך להביא שערות מחוסר מעשה וסמכינן על חזקה דרבא א"כ נודע מ"ש הרמב"ן דחזקת פנוי' שלה לא מהני לזה וה"ה כאן כיון דהיא חזקה גריעא דבאמת אין החזקה על השתא רק על להבא ואנן לא מצינו חזקה על להבא ועיין שו"ת נוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' ג' בטעם של הר"מ מיוני בשמא יקדש וא"כ עכ"פ לא שייך החזקה רק להאיש הנודר לבדו אבל לא שאחרים ילקו על ידו וז"ב ודוק. שבתי וראיתי דמ"ש למעלה להקשות דכיון דמופלא סמוך לאיש דאורייתא א"כ לא שייך דב"ד אין מצוין להפרישו דהא עושה הקטן איסור תורה וגם הקטן שוה בזה לגדול באמת יש לומר דאה"נ רק דהש"ס מקשה למ"ד מופלא סמוך לאיש מדאורייתא ואם הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין אבל הוא אינו לוקה וא"כ הוא באמת אינו מוזהר והב"ד אין מוזהרין עליו אבל לר"ה באמת דס"ל דהוא לוקה דכל שיודע להפלות חל הנדר עליו ולוקה שוב מוזהרין עליו הב"ד להפרישו ואולי לזה כוונו התוס' שכתבו שלר"ה דס"ל הוא עצמו לוקה מה מועיל הפרתו והיינו דלדידי' גם הב"ד מוזהרין עליו ולכך ציינו על אין ב"ד מוזהרין עליו ודוק. והן נסתר מחמתו כל מ"ש למעלה ליישב לר"ה ועיין מלמ"ל פי"ג ממ"א הלכה כ"ג שביאר כן בהדיא דאף למ"ד מופלא הסמוך לאיש מן התורה היינו שילקו אחרים על ידו אבל הקטן אינו מוזהר ע"ז ובאמת שלפענ"ד הדבר צריך ביאור דממ"נ דאם מופלא סמוך לאיש היא מה"ת והיינו שלענין נדרים מועיל כאלו הי' גדול למה לא יהי' הוא בבל יחל ולא עוד שאחרים דלקו על ידו אף דספק הוא שמא לא יביא ב' שערות ואמרינן חזקה דרבא ומועיל חזקתו לגבי אחרים ולא מועיל לגבי עצמו אך נראה דהסברא היא דבאמת חל נדרו ואסור הדבר עליו רק דכיון דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו שוב לא עדיף האי חתיכה של נדר מאילו הי' חתיכת נבילה בעצמותו דאין ב"ד מוזהרין להפרישו ולא שייך לחייב הקטן ומכ"ש הך חתיכה שאינו אסור בעצמותו רק מחמת נדרו אבל אחרים שפיר לוקין על ידו דבאמת הנדר חל ועיין תוס' ד"ה אי. ולכאורה רציתי לומר בזה דבר חדש דהנה במה שאחרים לוקין על ידו ע"כ דחזקה דרבא שודאי יביא סימנים ומועיל חזקתו לאחרים. והנה כבר כתבתי למעלה בשם הרמב"ן דחזקת קרובות ל"מ לדידה איברא דלכאורה דבריו תמוהין דבכמה מקומות מצינו שחזקתו של זה מועיל לזה והרי מניחו בחזקת שהוא קיים ומקריבין על ידו והיא אוכלת בתרומה וכדומה הרי דחזקת חיים של זה מועיל לאשה ולכהן וכדומה וכבר הקשה כן השואל בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' ו' ונדחק בזה מאוד דחזקת פנויה לאו חזקה גמורה היא ע"ש אבל לפענ"ד הרמב"ן ז"ל כוונה אחרת אתו ותקנו במתק שפתיו שכתב דאין חזקת קרובות שאינן באות לפנינו לדון לזה והיינו דכל היכא דאין אנו דנין כעת על הקרובות ואולי הקרובות א"צ לחזקה זו ועכ"פ אין אנו דנין עליהן לא שייך לקחת חזקתן על אחרות אבל כל דאנו דנין על חזקתו של זה פשיטא דממילא נמשך חזקתו של זה לזה וז"ב ופשוט לפענ"ד. ובזה נראה לפענ"ד לפרש הא דאמרו בכתובות דף ע"ו רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך ופירשו התוס' דלא מהני חזקתה לגבי אביה והיינו שכעת אין אנו דנין עליה כלל שהיא ברשות אביה ועיקר אנו דנין אם מגיע הכתובה לאב וא"כ מה מועיל חזקתה לאביה דאפשר שא"צ כלל לחזקה זו ואינה חפצה בחזקה זו כלל וזה לדעתי מ"ש רש"י בקידושין דף ס"ו גבי אמו של ינאי דלא מועיל חזקת אמו לינאי וכתב הטעם דה"מ אם היתה היא לפנינו והיתה באה לב"ד להתירה שפיר מועיל חזקת כשרות של האם להכשיר בנה זה הנדון לפנינו אבל זה אין לו חזקה דכשרות שהרי מעידים על תחלת לידתו בפסול והקשו בתוס' דמכל מקום תהני לי' חזקה דאמי' שלדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דכל שאין אנו דנין על אמה ואמה כבר מתה ואולי לא היתה חפצה כלל בחזקה זו והיתה אומרת שנבעלה לפסול לה אם כן לא מועיל חזקת האם לולד משא"כ שם שאנו דנין על האם ממילא נמשך חזקת האם לולד וז"ב לפענ"ד ולדעתי הוא ענין חדש. עכ"פ דברי הרמב"ן ודאי הוא כן דכל שאין אנו דנין על החזקת קרובות שאינן באות לפנינו לדון ל"מ חזקתם לזאת ומעתה נראה לפענ"ד דאם נימא דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו אם כן אין לנו לדון על הקטן אם יביא ב' שערות או לא אפשר שלא יועיל גם לאחרים אבל מכל מקום מופלא סמוך לאיש מה"ת ולוקין היינו משום דס"ל קטן אוכל נבילות ב"ד מצוין עליו להפרישו וא"כ אנו צריכין לדון גם על הקטן אם נפרשהו מאיסור וא"כ שוב שפיר לוקין אחרים על ידו ובאמת הוא אינו לוקה רק שעכ"פ ב"ד מוזהרין עליו להפרישו ובזה נלפענ"ד הא דקאמר הש"ס לעיל אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מלקי נמי ללקי ואי מופלא סמוך לאיש דרבנן איסורא נמי ליכא ומשני לאותן המוזהרין עליו וע"ז קאמר ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו ופירש"י לאותן המוזהרין עליו וצ"ב דא"כ האיך מוטל על הב"ד להפרישו דהא באיסור דרבנן לכ"ע אין ב"ד מצווין להפרישו וכבר הקשה כן הרשב"א והמלמ"ל פי"ז ממ"א שם האריך בזה ולפמ"ש י"ל דכל הטעם דמופלא סמוך לאיש מדרבנן משום דמדאורייתא לא מועיל חזקתו של זה לזה ולכך אין אחרים לוקין על ידו וכמ"ש ולפ"ז ע"כ דס"ל כעת דאף בדרבנן קטן אוכל נבילות מצווין להפרישו דאל"כ איך שייך שהב"ד מוזהרים עליו דכל שהוא קטן איך שייך חזקתו של זה להב"ד דהא יש ספק שמא לא יבא להבאת שערות וע"כ שאף בדרבנן מצווין עליו להפרישו וא"כ שוב הב"ד מוזהרים עליו להפרישו דיש לנו לדון על הקטן דלא מועיל חזקתו של זה לזה דהא עליו בעצמותו אם יאכל אין אנו מוזהרין עליו כלל אבל אם נימא דב"ד מוזהרין עליו בעצמו אף באיסור דרבנן שפיר מוזהרים עליו דאנו דנין על גוף הקטן וע"ז תמה ש"מ קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין עליו להפרישו בדרבנן ובאמת זה אינו וע"ז משני לענין אחרים וע"ז אמר דהניחא למ"ד דלוקין על ידו והיינו דהוא דבר תורה אבל אם אינו דבר תורה שוב אינו שייך לגבי אחרים וע"ז משני דקרא אסמכתא בעלמא ומדרבנן חיישינן שמא יביא שתי שערות והמלמ"ל נתקשה בזה דלמה לא פירש"י לאותן המוזהרין עליו והיינו דבאמת מופלא הסמוך לאיש דאורייתא ורק דמה דנקט איסור בל יחל משום אותן שמוזהרין עליו אבל אין זה קושיא דאיך שייך שישבוק המלקות שלו ואחרים דלוקין על ידו וינקוט איסור בל יחל שמוזהרין אחרים עליו וע"כ דאינו רק מדרבנן וז"ב. ובזה נראה לפענ"ד ליישב דברי הר"ן הנ"ל דבאמת צ"ב גם למ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן ואתי נשואין דרבנן ודחיי לי' צ"ב דכל הטעם דאינו רק דרבנן משום דכל דאין נ"מ לענין דידיה דקטן אוכל נבילות אין מצווין עליו להפרישו ואם כן אין אנו דנים רק לגבי אחרים ולכך לא הוה רק מדרבנן אבל אכתי קשה בהך דיתומה דבעלה מפר לה והרי הך דמפר לה הוה כספי בידים וכמ"ש הרשב"א והובא במלמ"ל שם וצריך אני לדון על זה אם יפר לה בעלה או לא ואם כן שוב כשאנו צריכין לדון עליו ממילא האחר לוקה על ידה דיש חשש שמא תביא שתי שערות וצריך לומר דכיון דבדרבנן מותר לספות בידים שפיר לא הוה רק דרבנן ואם כן הן הן דברי הר"ן ודוק היטב כי נחמד הוא.