שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן י״ז (י׳)

והנה בהא דאמרו ביבמות דף קי"ד לדבר טליא וטליתא ולטיילו התם דאי משכחו להו מייתי להו אלמא קסבר קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו וע"ז שאל הרב הגדול מוהר"ר אשר ני' מתושבי ירושלים תוב"ב נכד הגאון בעל שאגת ארי' ז"ל שהקשה דלפמ"ש התוס' בחולין דף י"ב דקטן אין לו מחשבה כלל וא"כ הא בשבת מלאכת מחשבת בעינן וא"כ כל שהקטן אין לו מחשבה לא חשב כלל למלאכה ולא שייך קטן אוכל נבילות כלל בזה. והשבתי דז"א דא"כ לפי דבריו קטן לא שייך כלל באיסור שבת דא"כ קטן הבא לכבות אמאי אומרים לו אל תכבה ואף בשעושה ע"ד אביו הא אין לו מחשבה כלל אבל זה אינו דאין לו מחשבה בדבר שצריך להתכוין לאיזה ענין אבל כאן אטו לא ידע הקטן שזה רה"ר וזה רה"י וניהו דלא ידע הדין דאסור להוציא מרה"י לרה"ר וכן להיפך אבל עכ"פ לא גרע משוגג באיסור שבת ואטו בזה לא יהיה נקרא מלאכת מחשבת אף שלא ידע האיסור וגם קטן אינו יודע גדר רה"ר ורה"י לענין דיני רה"ר אבל מ"מ נתכוין להביא המפתחות מהשוק להבית ושייך מלאכת מחשבת וז"ב ופשוט הארכתי בזה לפי שהרב הנ"ל החמיר בקושייתו ולפענ"ד לק"מ ודוק היטב. והנה לכאורה קשה לי טובא בהא דאמרו נכרי שבא לכבות אין אומרים לו לכבות וקשה אמאי לא יהיה מותר לומר לו דהרי רש"י פירש בע"ז דף ט"ו דאיסור אמירה לעכו"ם הוא משום ממצוא תפצך דיבור אסור וקשה לפ"ז הא הרמב"ם כתב בפכ"ד משבת ה"ח מותר לאדם לשמור פירותיו בשבת וכו' ואם בא אדם או בהמה וחי' לאכול מהם גוער בהם והלא דבר זה מחפציו הוא ולמה הוא מותר מפני שלא נאמר אלא לקנות לעצמו חפצים שאין עתה מצוי או להשתכר ולהרוויח ולהטפל בהנאה שתבא לידו אבל לשמור ממונו שכבר בא בידו עד שיעמוד כמות שהוא מותר הא למה זה דומה לנועל ביתו מפני הגנבים ע"ש ולפ"ז בשלמא כל המלאכות שנתחדש ענין הנאה לו ע"י פעולת העכו"ם שייך לאסור אבל כאן הוא אינו מוצא חפץ חדש רק שלא תדלק חפציו הוה כנועל לשמור ביתו מפני הגנבים ודוחק לומר דכאן אם לא יכבה היה כבר דלוק ועומד ונמצא מרוויח דא"כ גם לשמור פירות במקום שבהמה וחיה מצויים לאכול או במקום דשכיחי גנבי יהי' אסור לשמור ולנעול והיא קושיא נפלאה. והנראה בזה כיון דכבר גזרו רבנן על כל המלאכות שאסור לישראל לעשות שגם לעכו"ם לא יאמר לעשות וזה אסור משום ממצוא חפציך אם כן ה"ה כיבוי דאסור לישראל לעשות בעצמו שוב אסור גם לומר לעכו"ם לעשות וניהו דבכיבוי אינו מוצא חפץ חדש אבל עכ"פ להישראל אסור לכבות בשבת והרי כל מה שאסור לישראל לעשות אסרו לומר לעכו"ם בשבת וא"כ גם כיבוי בכלל מה שגזרו על אמירה לעכו"ם כיון דלישראל אסור וז"ב. ומה יקר בזה לשון רש"י שכתב בשבת דף קכ"א אין אומרים לו כבה רבנן גזור על אמירה לעכו"ם משום שבות והוא תימה מה רצה בזה ועד כאן לא ידענו דאמירה לעכו"ם אסור משום שבות ולפמ"ש אתי שפיר דרש"י בא ליישב לשיטתו דהוא משום ממצוא חפציך ואם כן לא שייך זאת בכיבוי וע"כ אמר דמ"מ אסור דהוא בכלל אמירה לעכו"ם שבות דאסור בכל המלאכות שאסור הישראל לעשות ודו"ק. ובלא"ה יש לומר דאין התחלה לקושיא דדוקא בשמירת פירות שאינו מלאכה בעצם רק מציאת חפץ בלבד איכא משום ממצוא חפציך וכל שאינו מוצא חפץ חדש והנאה מחודשת לא שייך ממצוא חפציך אבל אמירה לעכו"ם שבות היא במלאכה שאסור לישראל ואם אומר לעכו"ם הרי מוצא חפץ עי"ז בזה אף שאינו מוצא חפץ חדש מ"מ אסור מצד עצם המלאכה ומעתה דברי רש"י נכונים מאד ויהל כנוגה כוונת רש"י ז"ל ודוק. והנה הסמ"ג כתב סי' רכ"ד הטמאים שלא יכלו לעשות הפסח הי' חל ע"פ בשבת ולא הי' יכולים להזות דהזאה הי' גזירה קדמוניות גם בימי משה ובתשובה הארכתי בביאור דבריו וכעת אני תמה הא הי' יכולים לעשות ע"י קטן דהזאה כשרה בקטן כמ"ש הרמב"ם פ"י ה"ו מפרה ואיסור דרבנן שרי למספי בידים ע"י קטן ואף דהרמב"ם כתב שם בה"ז דהמזה צריך לכוין להזות לטהר וע"כ דקטן שיש בו דעת יש לו מחשבה ולפענ"ד הטעם דצריך כוונה משום שהמזה שלא לצורך הזאה נטמא כמ"ש ריש פט"ו מפרה ולכך צריך לכוין להזות לשם טהרה ועכ"פ קשה יעשה בקטן ולכאורה יש לומר דאם נימא דהזאה גזירה שמא יעבירנו א"כ יש לחוש שוב לאיסור תורה ולא שרי בקטן אבל זה אינו דלפ"ז לא היה בימי משה לולב ושופר וזה לא מצינו וע"כ דהטעם משום מתקן ותיקון לעשות ק"פ הוה תיקון חשוב ועכ"פ אינו רק שבות ולמה לא שרי בקטן וצ"ל דכל שאינו רביתא דתינוק לא התירו ועיין מגן אברהם סימן שי"ג. ובזה מיושב קושית דו"ז בישועת יעקב סימן שמ"ג ע"ש ודו"ק. ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד במה שכתבו התוס' פסחים צ' ע"ב ד"ה שחל שא"ל משה אם לא יטבלו היום ידחו לפסח שני ותמה המהרש"א ריש פרק מי שהי' טמא הי' לו להורות שמוכרחין להטביל כדי שלא יהי' חייבים כרת כל שיכולים לטבול ע"ש והנני יוסיף דגם בקרא כששאלו הטמאים השיב להם הקב"ה דידחו לפסח שני ויותר הי' לו להשיב שיעשו פסח ראשון. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש לומר כהסמ"ג דלא יכלו להזות בשבת דהעמידו דבריהם במקום כרת. אך נראה לפענ"ד דסברת התוס' דכל הטעם דאסור הזאה משום מתקן ובימי משה ג"כ היה שייך הגזירה דזה תיקון חשוב שיוכלו להקריב הפסח וא"כ זה טרם שידעו שיכולים לעשות פסח שני אבל כל שיכולים לעשות פסק שני שוב אינו תיקון גמור שאם נימא דאסור להם להזות ולטבול שוב אין כאן תיקון דיוכלו לעשות פסח שני. ומעתה ז"ש התוס' דמשה השיב להם אם לא יטבלו ידחו לפסח שני וא"כ שוב יוכלו להזות ולטבול דל"ח תיקון ולמדו מתשובת הקב"ה דידחו לפסח שני ומזה נלמוד דלא חשוב תיקון כ"כ ודו"ק היטב. והנה בהא דאמרו ביבמות דף קי"ד טעמא דדמאי הא ודאי בעי לעשורי והאר"י בעושה על דעת אביו ושאל אותי הרב הה"ג מוה' מאיר צ"ה ני' אבד"ק סאמביר דמה קושיא הא התוס' בנזיר דף כ"ט ד"ה בנו הקשו דלמה משום חינוך לא יתחייב להפרישו וכתבו דדוקא במ"ע שייך חינוך ולא בל"ת או דבאב דוקא שייך חינוך ולא בב"ד ולפ"ז שם יקשה דמיירי באב ודלמא משום חינוך וגם זה הוה מ"ע להפריש תרומה. והשבתי בפשיטות דבאמת יכול להפריש ממקום אחר רק דכל שלא הפריש אוכל טבל וזהו הוה מל"ת ובאמת שעדיין קשה דעכ"פ הא מצווה לחנכו והראיתיו שהרשב"א בחידושיו ליבמות שם הרגיש בזה דמהסוגיא מוכח דגם באב לא שייך חינוך ע"ש. אמנם הרב הנ"ל כתב כיון דקטן שתרם אין תרומתו תרומה א"כ לא שייך חינוך ולא ידעתי אטו בשביל שהוא א"י לתרום לא שייך חינוך במה שהאב תורם בעדו ומחנכו שיתרום וגם לפמ"ש התוס' בחולין דף י"ג כל שאחר עומד ע"ג יש לו מחשבה וא"כ שפיר יכול לחנכו והאב יעמוד ע"ג ויחנכו וגם קשה הא מופלא הסמוך לאיש יכול לתרום וע"ז השיב הרב הנ"ל שהרגיש בזה וזה תלוי אי מופלא הסמוך לאיש מה"ת ובזה יישב קושית התוס' ד"ה אלא דבנדה שם קאי אי מופלא הסמוך לאיש מן התורה ע"ש ודו"ק אבל גוף הדברים אינם נכונים וכמ"ש. והנה בהא דאמרו יבם קטן שבא על יבמה תגדלנו הקשה בישועת יעקב או"ח סי' ע"א דהא באיסור תורה ב"ד מצווין להפרישן וע"ז הקשה אותי הרב מוה' שאול ק"ז מווילנא הא כל הטעם דמצוון להפרישו הוא בשביל חינוך וכאן לכשיגדל יהיו מצוה ליבם ולא שייך חינוך. והשבתי דהדבר מבואר בב"י או"ח סי' שמ"ג דחינוך אינו רק על האב אבל הב"ד מצווין להפרישו כדי שלא יעשה איסור ושפיר הקשה: