שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן קמ״ד (ח׳)

והנה הרא"ש כתב בפ"ק דחולין והובא בב"י שם לענין חזקה שלא נתבררה דלפי מה דמסקינן דאזלינן בתר רובא כל הבהמות בחזקת כשרות הן ורובא עדיף מחזקה וצ"ב דאכתי מה תירץ על קושית התוס' מפרה דלמא משום דהיא חזקה וצ"ל דחזקה שלא נתבררה לא הוה חזקה א"כ מנ"ל לומר דחזקה דאתיא מכח רובא עדיף ואזלינן בתרה אף שלא נתבררה והנראה דבאמת צ"ב קושית התוס' דמה קושיא דניזיל בתר חזקה והא להס"ד דלא אזלינן בתר רובא אף כי בתר חזקה וצ"ל דרובא וחזקה ביחד ודאי אזלינן וכ"כ האחרונים ולפי זה שפיר כתב הרא"ש כיון דהוה חזקה שלא נתבררה א"כ מצד חזקה ל"ש בזה רק מכח חזקה דאתיא מכח רובא והרי להס"ד לא אזלינן בתר רוב אבל לפי המסקנא מועיל מכח חזקה דאתיא מכח רובא ועד"מ מה שמחלק בין רוב מצויין אצל שחיטה דלא אזלינן בתר חזקה וכתב דשם יש כנגדו רוב בני אדם שאינם מומחין ולפענ"ד הסברא כיון דהוה חזקה שלא נתבררה רק דאתיא מכח רובא וכל שיש רוב אחר שאינם מומחין א"כ אוקי רובא להדי רובא והחזקה שוב לא נתבררה ודוק והנה לפמ"ש למעלה במחלוקת הרא"ש והרשב"א בטעם דיבש ביבש בטל ברוב הבא נבא לתמוה על הש"ך ביו"ד סי' צ"ט ס"ק כ"א במ"ש דיבש ביבש מהראוי להיות בטל כל שנודע והיא מב"מ ע"ש והיא תימה גדולה דל"מ לשיטת הרשב"א דההיתר היא דכל אחת תלינן שהוא מהרוב של היתר א"כ כל שנתוסף איסור א"כ כל דל"ש לתלות שהוא מהרוב של היתר מה מועיל הביטול אלא אף לדעת הרא"ש דהאיסור נהפך להיות היתר מ"מ כאן כל שנוסף איסור הו"ל כהוכר האיסור דלא נתבטל ומהתימה על הש"ך שהביא דברי הרא"ש פג"ה ולא הרגיש בסוף דבריו שכתב בהדיא טעם זה דאף שנתבטל כל שנתערב וניתוסף איסור הו"ל כניכר האיסור ולא בטל וז"ב ופשוט ועיין בשו"ת פ"י ס"ח באו"ח. והנה אחר כמה שנים כשלמדתי עם תלמידיי הלכות תערובות והגעתי לסי' ק"ט כה הראני אחד מהתלמידים דבפרמ"ג בשפ"ד ריש סימן ק"ט כתב דגם להרשב"א מה"ת בטל ברוב ומותר לאכול בב"א רק מדרבנן החמירו וכפי הנראה משום דגם הרשב"א ס"ל דמה"ת אמרינן נהפך האיסור להיות היתר רק מדרבנן החמירו בזה וכן אמר שלשון הרשב"א מורה ע"ז שכתב כיון שנתבטל ברוב ד"ת ואין כאן איסור של תורה כשאוכל אחד אני אומר זהו של היתר ומשמע דמה"ת א"צ לתלות דזה של היתר רק דנהפך להיות היתר ולפענ"ד אין מדברי הרשב"א ראיה דבאמת מה שתולין על כל אחד שהיא היתר לכאורה צ"ב דהא ספק היא שמא היא איסור וספיקא דאורייתא מה"ת להחמיר וע"כ כיון דאמרה התורה אחרי רבים להטות אם כן התירה התורה אותו ספק ואזלינן בתר רובא לכך צריך שיתבטל ברוב והיינו דכל שיש רוב שפיר תלינן להקל דזהו היתר ואם לא הי' נתערב ברוב לא היו מקילין בזה ודוק. ובזה נראה לפענ"ד דצדקו דברי הב"ח סימן ק"ט שם והש"ך סקי"ד שם דחה דבריו ולפמ"ש להרשב"א לא אמרינן דחוזר ונאסר רק דכל ההיתר הוא דתלינן בהרוב וכל שמבשלם ונו"ט א"כ ממילא האיסור במקומו כמו שהי' ולפי זה שוב אין נ"מ דאף בלא נודע תלינן דבאותה קדירה שרוצה לאכול כעת הוא מהרוב של היתר בא לכאן וז"ב לפענ"ד ובאמת שלפענ"ד הרשב"א והרא"ש מחולקין אם רוב הוה ודאי או ספק רק שאותו ספק התורה התירה כנלפענ"ד אבל בכ"ז צ"ע הדברים דפשטת הלשון משמע דהרשב"א גם הוא ס"ל דמה"ת נהפך האיסור להיות היתר רק מדרבנן אסור וצ"ע. ומצאתי בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל באו"ח סי' תנ"ג שגם הוא הבין דהרשב"א מחולק עם הרא"ש כמ"ש ודוק. ומן האמור למעלה יש לדון במה שהאריך המהרי"ק דרוב משני טעמים מקרי רוב ובספרי יד שאול הארכתי ולפמ"ש י"ל דבר חדש דל"ש כלל רוב דבעינן אחרי רבים להטות וכל שהסנהדרין לא אמרו מטעם אחד לא מקרי רוב ואף דהש"ך בחו"מ סי' כ"ה סקי"ט לא כ"כ באמת לפמ"ש הכנה"ג דבעינן רוב ברור וכאן כל אחד מהרוב מכחיש חבירו ולא מטעמי' ועיין בשו"ת נוב"י מהד"ת חלק חו"מ סי' ג' וביד שאול סי' רמ"ב בפסק אי"ה.