שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן קמ״ד (ד׳)

ולפמ"ש אתי שפיר דהרשב"א לשיטתי' דס"ל דאין אומרים האיסור נהפך להיות היתר וכל אחת היא בפ"ע רק דתלינן שהוא מהרוב ולפ"ז דברי הרשב"א מבוארים דלענין אשם תלוי א"כ ממנ"פ אקבע איסורא דאף דהגדולה היתר אטו נתבטל האיסור ברוב זה לא אמרינן רק דבכל אחת יש לתלות דזו מן הרוב אבל בשני חתיכות דעכ"פ יש כאן חתיכה אחת של איסור א"כ אקבע איסורא וא"כ כל מה שאכל בין גדולה ובין קטנה חייב דאם אכל הגדולה חיישינן דשמא הגדולה של איסור ואם אכל הקטנה חיישינן דשמא הקטנה של איסור ועכ"פ אקבע איסורא בכאן ורוב לא שייך בזה דלא נתבטל רק כל שיש רוב אמרינן על כל אחת בפ"ע שמא זו היא מהרוב והיינו כל שיש רוב בבירור אבל כאן דעל כל אחת יש ספק שמא זו היא האיסור חייב אשם תלוי דהרי אקבע איסור כאן וז"ב כשמש. ובאמת לשיטת הרא"ש דס"ל דאמרינן נהפך האיסור להיות היתר א"כ צ"ל דעכ"פ כשאיסור הוא רוב לא נהפך ההיתר להיות איסור דאל"כ לא שייך אשם תלוי ונעשה ודאי איסור וזה קשה ג"כ על הפרמ"ג שרצה להעמיס כן בדברי הרשב"א וזה א"א דא"כ לא שייך אשם תלוי והוה ודאי איסור ואף דזה גופא ספק שמא הרוב היתר מ"מ ממנ"פ חייב אם אכל הקטנה דאם הוא איסור הרי הוא איסור ואם הוא היתר נעשה איסור וע"כ דליתא לדברים אלו ומחוורתא כמ"ש. ובגוף קושית השואל י"ל דלשיטת התוס' דאף בס"ס שייך אשם תלוי וא"כ גם בזה שייך אשם תלוי ועלח"מ פ"ט משגגות ועכ"פ מ"ש נכון איברא דלפמ"ש צריך להבין הא דאמרו בזבחים דף ע"ח הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה דפטור דא"א שלא ירבה מין א' על חבירו ויבטלנו ולפירש"י שם קשה דאיך שייך ספק דהא כל אחת בפ"ע היא איסור והספק רק על שעת העירוב ואיך שייך ביטול ברוב דעל כל פנים לא שייך איסור נהפך להיתר דבאמת גם המבטל אינו היתר ממש ואולי כיון דלענין לאו של פיגול נחשב נותר להיתר מקרי לענין זה ביטול ועיין במעילה דף י"ג גבי פיגול ונותר מצטרפין שפירש"י דאם הרוב ניתר הכל נעשה נותר וכן להיפך וזה ג"כ כשיטתו שם בזבחים וצ"ע בזה ועכ"פ מ"ש בראשונה לפשוט הספיקות ובישוב דברי הרשב"א הדברים ברורים כשמש ודו"ק. אחר זמן רב עיינתי בזה ולכאורה משמע דאף להרשב"א מן התורה ס"ל דאיסור נהפך להיות היתר רק דמדרבנן החמירו דהוה כאוכל איסור ולכך לא התיר הרשב"א רק לאכלם בזאח"ז אבל באמת המעיין ברשב"א לא ימצא כלל הלשון דהאיסור נהפך להיות היתר רק דס"ל דמה"ת ומדרבנן תלינן דכל שאוכל אף שאוכל בבת אחת מ"מ הא אינו אוכל כלו ביחד ואמרינן דכל פרוסה ופרוסה זה מההיתר ולכך אסרו מדרבנן לאוכלן אדם אחד ולא מצאתי מי שיאמר דאיסור נהפך להיתר רק שבטל ברוב רק בלשון הרא"ש וצ"ע בזה. אחר זמן רב מצאתי בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ק"ה שגם הוא הבין מדברי הרשב"א דל"ש האיסור נהפך להיתר רק דמתירין שמא אינו זהו ע"ש שהאריך בזה ועיין בר"מ סי' ק"ט דמשמע דגם הוא הבין כן ובאמת שלא נזכר בדברי הרשב"א כלל דהאיסור נהפך להיתר רק שבטל ברוב ואחרי רבים להטות והוא משום דעל כל אחד אמרינן דמהרוב הוא ודו"ק. ולכאורה רציתי לומר כיון דיש כאן שתי חתיכות ונקבע כאן איסור והיתר ל"ש רוב דקבוע כמחצה על מחצה דמי דבשלמא בלח בלח שייך לומר דכל שנתערב לא אקבע האיסור דנתבטל במציאות אבל ביבש ביבש דאקבע איסורא וזה כל ענין דחייב אשם תלוי וא"כ בין שאכל הגדולה או הקטנה חייב אשם תלוי דעכ"פ כל שלא אכלם הרי אקבע איסורא ועיין בתוס' מנחות דף כ"ג שכתבו בהדיא דנבלה אינה בטלה בשחיטה והו"ל קבוע מכ"ש כאן דאין כאן רוב ברור דשמא הקביעות איסור תורה וכל תורף אשם תלוי אף אם נימא דקבוע שאינו ניכר ל"מ כשיטת הב"ח מ"מ כאן דיש ספק שמא זה הקבוע היא גדולה בכה"ג ודאי מביא אשם תלוי. ובזה יש ליישב דברי התוס' בנדה דף ט"ו ע"א ד"ה לא במ"ש דמיירי כשראשון לא אכל כל החתיכה והדבר תמוה דא"כ מ"ט דפליגו עלי' וכ"כ בזה במק"א בשם שו"ת מ"ב. ולפמ"ש אתי שפיר די"ל דפליגי בטעם אי אשם תלוי חייב משום דאקבע איסורא או דאפשר לברר האיסור ודו"ק כי קצרתי. והנה במ"ש למעלה לישב הקושיא של דו"ז הגאון מוהר"ץ אבד"ק הלברשטאט בענין בת כהן שזינתה דהיא בשריפה דהא ממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא.