שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן קמ״ג (י״ב)

והנה בשנת תרי"ג פ' חיי כאשר למדתי חו"מ והגעתי לסי' ע"ז הוספתי דברים דבמ"ש למעלה בטעם שו"ת הרמ"א דל"ש ערבות דהא ליכא הנאה ומאי המניה והו"ל אסמכתא בזה היה נלפענ"ד ליישב דברי המהרי"ק שורש ק"כ שכתב דהא דשניהם ערבים זה לזה הוא דוקא כשחולקין המעות זה לוקח לו מחצה וזה מחצה אבל כשהן שותפין ולוו לצורך השותפות ל"ש ערבות דמה אולמא האי מהאי והב"י תמה דל"ש בזה מה אולמא דא"צ שיהיה עדיף על חבירו רק דשניהם נעשו ערבין ועש"ך ס"ק ג' שם שנדחק ולפמ"ש י"ל דבאמת צ"ב מה מועיל שנעשו ערבים והא הו"ל אסמכתא וא"ל דנהנים במה שהמניה דהא לשניהם לוה מנה וא"כ כל שבא בשותפות לא הימנם רק למחצה לכל אחד דהא לזה האמין למחצה ולזה למחצה דבשלמא כשהלוה לכל אחד נטל חלקו בפ"ע א"כ האמין לזה על המנה דהא יש לחוש שיפסד ביד זה או ביד זה ולא רצה ליתן עד שיהיה לו ערבות משניהם על כל המנה אבל כשקבלו לשותפות אם כן לא האמין לכל אחד רק על מחציתו דהא השותפין מחויבין לפרע כל אחד מה שחייב ויקבל המנה ומה נ"מ בערבותם ול"ש בהאי הנאה דבשלמא כשכל אחד ערב בעד חבירו והרי האמין לו על המחצה האחרת וזה נעשה ערב בעד השני שאולי לא יהי' לו לשלם ישלם זה בעדו אבל כל שהלוה לשותפות מה נ"מ בערבותם הלא כל אחד ישלם בעדו ולא שייך ערבות ול"ש נאמנות וז"ב כשמש אבל לענין דינא נראה לפענ"ד כהב"י עפ"י מה דמבואר בסימן קכ"ט ס"ג דאם הי' לערב מעות של הלוה בידו שהיה ערב נשתעבד אפילו שלא בשעת מתן מעות ועש"ך שם דכל שהי' להערב אותן מעות עצמן שהלוה בידו משתעבד בודאי א"כ כאן כל שקבלו לשותפות א"כ הי' לכל אחד מהערבים המעות בידו בשעה שנעשה ערב ובזה ל"ש דין אסמכתא כלל דהרי חזינן דערב שלא בשעת מתן מעות שייך אסמכתא ולא נשתעבד ואפ"ה כשהי' המעות בידו נשתעבד מכ"ש בזה שלכל אחד הי' לו המעות בידו ודאי ל"ש דין ערב ואדרבא כשנטל כ"א מחצית המעות צריך לדין ערבות ומטעם בהאי הנאה משא"כ בשותפין ולפי זה לכאורה גם בשומרין שוב שייך ערבות. ומ"ש למעלה דהוה אסמכתא לפמ"ש כיון דהיה החפץ ביד כל אחד הוה כשותפין שקבלו בשותפות ובודאי שייך אסמכתא. אך אחר העיון ז"א דכל הטעם דאם היה לו לערב המעות ל"ש אסמכתא דהא סמך שיש לו המעות בידו ויוכל לפרוע בעדו ולפי זה זהו לענין הלואה אבל שומרין הוה גוף השמירה אסמכתא דאם לא יאבד החפץ ולא יפשע בו יחזיר לו גוף החפץ רק דהאסמכתא הוא שלא ידע שסבר שלא יאבד ויגנוב וכדומה וא"כ מה מועיל שהחפץ תחת ידו הא עיקר השמירה היא שישאר כמו שהוא וישמרנו שלא יגנב ויאבד וא"כ שוב הוה אסמכתא ועיין ש"ך סי' מ' ס"ק ד' ודוק. והנה במ"ש למעלה דשליח אסור להוציא המעות שקבל אף שהם מותרין כמ"ש הב"י הנה מצאתי בבעה"ת ח"ב שער חמשים אות ו' שכתב לפרש דהא דאין משלחין מעות בדיוקני ומה דחששו שם דלמא מיית ונפל זוזי קמי יתמי היינו משום דאין סי' למטבע ושמא יאמרו היתומים דזה השליח החליף מעות הפקדון בזוזי דגריעי מינה וקשה הא אסור לעשות כן ואפילו במעות מותרין אסור לשנות המעות ומה"ת ניחוש לגזלן ולשלוח יד בפקדון של חבירו. הן אמת דבנתיבות סי' קכ"א ס"ק יו"ד הנ"ל כתב דאם עשאו המלוה שליח לקבל המעות מיד הלוה להשתמש בהם דהוה כאילו הפקיד בידו מעות מותרין וכתב שכ"כ התומים סי' קכ"ה בשם הרשב"א ולא כתב הס"ק ויגעתי ומצאתי בתומים ס"ק ג' שם ובאמת כ"כ שם כלאחר יד בכה"ג דהוא שליח לקבל ודאי מותר להשתמש בו כמ"ש הרשב"א והר"ן לעיל גבי תבעו בהרשאה ולפי זה בבמה"ת שם דמיירי בעשהו המפקיד שליח לקבל הפקדון מותר להשתמש בו ולפי זה יהיה דין חדש דאם לא עשאו שליח המלוה יהיה מותר לשלח דל"ש חשש החלפה ובגד"ת שם משמע להיפך וגם גוף דברי התומים צ"ע דלא ביאר מהיכן משמע ליה זאת מרשב"א ור"ן ואיה מקומם וגם התומים שם בעצמו כתב דאם הוא שלוחו הלוה מותר ג"כ להשתמש ונעשה שומר. ובאמת ז"א כמ"ש הב"י בהדיא ובאמת שבסי' קכ"א וקכ"ב משמע ג"כ דאסור שהרי ל"ש חשש כ"כ דהא השליח יהיה חייב בגניבה ואבידה עכ"פ וע"כ דשליח אין עליו דין שומר וכן משמע בגיטין דף י"ד ובאמת שזה מעשים בכל יום ששולחים הסוחרים מעות לבע"ח שלהם וזה המובילם משתמש בהמעות עד שנותנו להבע"ח ולכאורה יהי' כל העולם חלילה בחשש שולח יד ואולי כיון דדרך הסוחרים כך אינו מקרי שולח יד וצ"ע