שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ק״מ (ז׳)

והטעם נראה לפענ"ד ברור דכיון דברירה היא ספק וא"כ כיון דלגבי איסור תורה אזלינן בספיקו להחמיר וחוששין אנו שמא איכא כאן האיסור וא"כ ממילא הוה זלזול לדרבנן וכבר נודע מ"ש המהר"ש חיון הובא במג"א סי' קפ"ד דכל שיש כאן ספק תורה ודבריהם כמו ספק בירך בהמ"ז דהשלשה ברכות הן מן התורה צריך לברך גם הרביעית כדי דלא ליתו לזלזולי והארכתי בזה הרבה בחיבורים הנדפסים ואשר בכת"י. ובזה אמר אני ליישב היטב דברי רש"י בע"ז דף מ"ז הי' שלו ושל ע"ז נדון מחצה על מחצה אבניו ועציו ועפריו מטמאין כשרץ ופירש"י אפילו חלקו לפי שאין ברירה ותמה התוס' יו"ט דהא טומאת ע"ז אינו רק דרבנן ובדרבנן אמרינן יש ברירה וכתב דבע"ז החמירו ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דהא לענין איסור הנאה מאבנים ועצים ועפר אסור מה"ת דמיירי בבית של ע"ז ממש ולא משמשי ע"ז וכמ"ש הריטב"א שם שאם נתערבו הכל אסור בהנאה דהא בדאורייתא אין ברירה ועמ"ש שם דביתו של נכרי ע"ז ממש הוא ע"ש וא"כ כיון דלגבי איסור הנאה היא דאורייתא ואמרינן דלא הוברר איזה שלו א"כ גם לענין הטומאה דרבנן ג"כ אין ברירה ואסור וגם הוה תרתי דסתרי וא"ל רק דלענין דאורייתא חוששין ולא לדרבנן וכדי בזיון לדרבנן ולכך מחמירין וז"ב.