שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן קל״ה (ב׳)

ע"ד אשר שאלני דבר תמוה לפי מה שנראה מדברי רש"י בב"ק דף ל"ה ע"א במה דמשני רבא אמר מתניתין בשוגג ופירש רש"י דמיירי בא"צ לאפרו ואף דאינו חייב בא"צ לאפרו כיון דאם היה צריך לאפרו הי' חייב עליה השתא נמי הוה כח"מ שוגגין דפטורין מתשלומין וה"ה בזה וע"ש בתוס' ד"ה מתניתין דהקשו עליו דכאן אין שם מלאכה עליו ועכ"פ רש"י ס"ל דאף בכה"ג נקרא ח"מ שוגגין וע"ז הקשה מהא דאמרו בכתובות דף ל"א הזורק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה ומשמע הא אם אין עקירה צורך הנחה היה חייב ואמאי לא מפטר משום עקירה גופא ואף דעקירה הוה מקלקל מ"מ אם היה קורע ע"מ לתפור היה חייב עכשיו הוה כח"מ שוגגין דפטור מתשלומין. (אח"כ הוגד לי שכן הקשה הגאון מוה' עזריאל אבד"ק לובלין והיא נדפסה בשו"ת ת"ץ לגיסו הגאון ז"ל) והנה בראשית ההשקפה השבתי לו דכיון שזרק חץ והחץ הוא שקרע בכה"ג אינו חייב מיתה דניהו דעיקר זריקת החץ בא מכחו ועל ידה נתחייב המיתה ותשלומין היינו מה שבא בשביל הזריקה דזה בא מכחו אבל איך נרצה לחייבו בשביל הקריעת שיראין הא גוף הקריעה לא מידו בא ובכה"ג הו"ל כח כחו דפטור וכעין דמחלק בחולין דף ט"ז לענין שחיטה ובסנהדרין דף ע"ז לענין מיתה ומה דמחייב ממון על השיראין היינו שעכ"פ בגרמתו בא והוה גורם בנזקין. אבל זה דחוק וגם הקשיתי ע"ז דא"כ אכתי קשה ללישנא דאמרינן אי בעי לאהדורי ואמרינן מ"ב א"ב המעביר סכין ברה"ר וקרע שיראין בהליכתו דחייב בשביל דאי בעי לאהדורי מצי למהדר ושם יקשה דאמאי פטור הא יתחייב משום הקריעה ושם קרע בידו ממש. אך בגוף הקושיא נראה לי עפ"י מה דאמרו בריש האורג דף ק"ה והקורע ע"מ לפטור היכא משכחת לה דעבדא כי כסתא והיינו דאל"כ אינו חייב דהו"ל מקלקל ועיין בתוס' שבת דף ע"ה ד"ה שכן שמבואר דלא משכחת לה רק בכה"ג או ביריעה שנפל בה דרנא ולפ"ז כאן שקרע שיראין ומחייבת ליה תשלומין על מה שהזיק וא"כ ע"כ לא היה באופן שהוה ע"מ לתפור באופן שיכול לתקן מה ששיחת והוא מקלקל ע"מ לתקן דאל"כ לא שייך חיוב תשלומין על ההיזק וא"כ הוה מקלקל ממש ופטור וז"ב מאד ולכאורה רציתי לומר דמיירי באינו מתכוין לקרוע רק דעל התשלומין חייב בין בשוגג בין אינו מתכוין דאדם מועד לעולם וא"כ ל"מ במעביר סכין דאי בעי לאהדורי מצי מהדר א"כ פשיטא דבא"מ לקרוע רק שבדרך הליכתו קרע השיראין שלא במתכוין פשיטא דפטור בשביל שבת ואף בחץ דא"א לאהדורי והו"ל פסיק רישא הא נודע דעת הערוך והובא בתוס' שבת דף ק"ג דבעביד בארעא דחבריה שאינו אוהבו הו"ל פסיק רישא דלא ניחא ליה וא"כ כאן שקרע שיראין של חבירו היה פטור אף דהוה פ"ר כיון דהוה של חבירו דלא ניחא ליה וגם לפמ"ש התוס' שם לפרש דארעא דחבריה הוה מלאכה שאצל"ג וא"כ גם אם היה קורע ע"מ לתפור הוה מלאכה שאצל"ג ופטור לשיטת הפוסקים דקיי"ל כר"ש במשאצל"ג משא"כ חובל בצריך לדם הוה מלאכה הצריכה לגופו כמ"ש התוס' בב"ק שם בהדיא דצריך הוא לגוף נטילת נשמה שיהיה לו דם ע"ש ובתוס' שבת דף ק"ו ע"א ועיין בשבת דף ל"א גבי סותר ע"מ לבנות במקומו מ"ש רש"י בשם רבותינו ומה שדחה וכאן לא שייך הדחייה דאפשר דא"צ לתפור וסתם קריעה אינו עומד לתפור ופטור ועכ"פ הו"ל התראת ספק דפטור ול"ד לחובל וצריך לכלבו דהמלאכה בעצמותה כל שצריך לכלבו הו"ל מלאכה גמורה משא"כ כאן דהקלקול באמת הוא קלקול וכל שספק אם צריך לתפור שוב הו"ל התראת ספק. ובימי חורפי אמרתי דכוונת רש"י דלפמ"ש התוס' דלהמותרה לא הוה ספק ובכה"ג ל"מ התראת ספק כמ"ש התוס' בגיטין דף ל"ג ובפסחים דף ס"ג וה"ה כאן המותרה עכ"פ מתכוין על מנת לבנות במקומו או בשביל הפתילה. אך לכל הדברות ולכל האמירות אכתי קשה דהרי מבואר בדברי רבינו בפרק יו"ד משבת הלכה יו"ד דהקורע בחמתו חייב מפני שמיישב דעתו בקריעה זו וא"כ שוב הו"ל ח"מ שוגגין דאם היה עושה זאת בחמתו הי' ח"מ. אך לפמ"ש היש"ש בב"ק פ"ח והובא במ"א סי' ער"ח דהחובל דרך מריבה ודעתו שיצא דם הוה מלאכה הצריכה לגופה כיון שא"א שישבע על כך ע"ש וא"כ מנא ידעינן וא"ל דמודה דהא אין אדם משים עצמו רשע וא"ל כמ"ש היש"ש שם דכבר נעשה רשע ע"י הנאה כאן לא שייך זאת דכל עוד שלא נגמר הזריקה לא חילל עוד שבת וא"כ על גוף הקריעה לא מהימן שדעתו היה לשכך חמתו דאין אדם מע"ר ושפיר חייב בתשלומין כנלפענ"ד נכון מאד ולפי מה שנראה מתוס' שבת דף ק"ו דמקלקל ע"מ לתקן בעינן שנעשה התיקון וכל עוד שלא עשה התיקון פטור א"כ כ"ז שלא תפר פטור ושוב בא החיוב של תשלומין מקודם ועיין במגן אבות להגאון מוהר"ם בנעט זלה"ה שהאריך בזה בקורע ע"מ לתפור וא"ש ודוק.