שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן קל״ב (ז׳)

והנה לכאורה נראה לי דבר חדש דאף להרמב"ם דלוקה בקריבה דג"ע היינו האיש דוקא אבל האשה אינה לוקית ע"ז והטעם בזה דהנה בב"ק דף ל"ב אמרו דהנאה לתרווייהו אית להו אבל מעשה לא עבדי וכתבו התוס' דהא דהאשה לוקית וח"מ וכרת היא משום דהנאה חשיבה מעשה ולפ"ז זהו על גוף הביאה דגלי תורה ונכרתו הנפשות העושות דהנאה חשיבה כמעשה אבל בקריבה דמביא לידי ג"ע שהתורה אסרה וחייבה מלקות שלא יבא לג"ע זהו דוקא על האיש אבל האשה גוף הג"ע ממש אינה עושית מעשה רק שהנאה אחשבה כמעשה אבל על הקריבה שמביא לידי ג"ע זה אינו רק על האיש שטוב מראה עינים באשה יותר מהלך נפש כדאמרו ביומא דף ע"ד ועיין בתוס' ישנים שם אבל האשה אינה נהנית מזה וגם אינה עושית מעשה אף בג"ע ממש ולכך אינה לוקית ע"ז וז"ב כשמש. ובזה עמדתי על הא דאמרו בסנהדרין ע"ה כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות לעמוד בפני האנשים לתת בהם עיניהם וימסרם להם לביאה והיא תימה דלמה נקט שלא יהיו בנות ישראל ולא אמר שלא יהיו בני ישראל פרוצים בעריות והא האיש עושה מעשה ולפמ"ש אתי שפיר דהרי שם לא היה רק קריבה המביא לידי ג"ע ומזה מביא הש"ך ביו"ד סי' קנ"ז ראיה להרמב"ם דגם זה בכלל ג"ע ולוקה ולפ"ז כיון דהאשה אינה לוקית ע"ז א"כ הם יהיו פרוצות בזה דהם אינם עושית שום איסור ואינה לוקית ולכך גזרו על בנות ישראל. ובזה נראה לפענ"ד דבר חדש דבנדה ל"ש ללקות על חיבוק ונישוק משום לא תקרבו לגלות ערוה דהנה כיון שזה אינו רק סייג לעריות שלא יבא לידי ערוה ובנדה שיש לה היתר לא חיישינן. וראיה ברורה לזה מהא דאמרו בסנהדרין דף ל"ז לענין יחוד דהתורה העידה סוגה בשושנים ובתוס' שם כתבו דאף דיחוד דא"א אסור מ"מ יחוד דנדה שרי משום שיש לה היתר ה"ה בזה. ובזה מיושב היטב תמיהת הרמב"ן בהא דאמרו בשבת דף י"ג מהו שישן איש בבגדו ואשה בבגדה בנדה ומסיק דפליגא על ר"פ דאמר לא אסרה תורה אלא קורבה של ג"ע בלבד ותמה הרמב"ן דהא אסור אף קריבה של ג"ע כמ"ש הרמב"ם ולפמ"ש אתי שפיר דלענין נדה ודאי לא אסור רק ג"ע ממש ולא קריבה של ג"ע ועיין בתוס' סנהדרין שם דבאמת הקשו על מאן דאסר הוא בבגדו והיא בבגדה למה תהי' חמור מיחוד דנדה וע"ש מ"ש בזה ועכ"פ לר"פ דס"ל דלא אסרה תורה רק ג"ע ממש ניהו דבשאר עריות אסרה תורה גם הקריבה שהוא משום סייג זה לא שייך לענין נדה ובזה נראה לי הא דפריך הש"ס ולנסוב לה מנסיב והקשה הש"ך דהא מ"מ אסור עד שתספור שבעה נקיים משום חימוד וא"כ הרי לא סגי ליה וכתב כיון דאינו רק מדרבנן לא נחוש לזה ומזה כתב ראיה לדעת הרמב"ם ולפמ"ש יש לומר דאף להרמב"ן דזה אינו רק מדרבנן אבל עכ"פ הוא משום סייג וכל שנסבה ויש לה היתר ל"ש לאסור הדיבור או שתעמוד ערומה דהא יש לה היתר וכמו דלא אסור יחוד בנדה. ובזה מיושב מה שהקשה בשו"ת מעיל צדקה סי' י"ט דמ"פ ולנסוב מנסב ודלמא היתה נדה ואסורה להבעל ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ הסייג דדיבור וכל קריבה המביאת לידי ג"ע לא שייך בזה. ובזה נראה לפענ"ד דגם לפירוש הרא"ש ודעימי' דחשוד על העריות היינו שמתייחד עם עריות וגם בהן ג"כ יש לומר דלכך לא פסלו ר"נ לעדות דאף דמלקין על היחוד היינו משום לא טובה השמועה והיינו גם כן דיחוד בעצמו אינו אסור רק דמזה יוכל לבא לידי ביאה ובזה נכון מה דאמרו דמלקין על לא טובה השמועה היינו דאחרים יאמרו שבודאי בא עליה דאש בנעורת שהרי ייחד עמהם ואם כן אם באמת לא בא רק שנתייחד לא מקרי רשע לפסול לעדות דהא לא עשה עדן איסור רק שיכול לבא לידי איסור וזה לא מקרי רשע לר"נ ור"ש ס"ל דס"ס ארבעים בכתפיה ופסול וכמ"ש לשיטת הרמב"ם. ובזה מיושב מה דפריך הש"ס כתובות דף למ"ד ואלו הן הלוקין וכו' וקי"ל דאינו לוקה ומשלם וקשה הא יש לומר דלוקין על נשיקה דאינו חייב משום קריבה אבל מ"מ לוקה משום דברים המביאים לידי ג"ע וא"כ אינו בא כאחת ואף דהחיוב מלקות נמשך גם אחר כך מכל מקום אפשר דמקרי לא בא כאחת ועיין בטור חו"מ סי' שנ"א בבא במחתרת ובתשובה הארכתי בזה ולפמ"ש א"ש דשם תני גם נדה בכלל הלוקין וע"כ דמיירי מחיוב מלקות בג"ע ממש דבנדה אינו חייב משום קריבה המביאה לידי ג"ע ושפיר פריך דאינו לוקה ומשלם ודוק. ובזה יש ליישב קושית התוס' שם דאמאי לא פריך מהבא על המחתרת ולפמ"ש י"ל דבאמת הרמב"ן כתב שם דלדעת הרמב"ם מהראוי שגם בח"ל יתחייב על קריבה המביאה לידי ג"ע ע"ש ואף דהרמב"ם לא ס"ל כן כמ"ש הה"מ ובמג"א שם מ"מ לא הוה מצי להקשות די"ל דחייב בשביל הנשיקה דעוד לא בא חיוב הקנס ולכך פריך מנדה אנדה וה"ה שאר עריות ודוק היטב כי נתברר בזה דבר נפלא ועכ"פ שיטת רבינו דקריבה המביאה לידי ג"ע הוא מה"ת לוקה מבואר לדעתו מדברי הש"ס ואף אם נימא דר"נ ור"ש פליגו בזה ור"נ ס"ל כר"פ על כל פנים אנן קיימא לן כר"ש כמ"ש הרי"ף ומבואר דארבעים בכתפי' וכדברי רבינו וזה סיוע גדולה לפירושו דאם לא כן אינו מבואר טעם דר"נ שלכל הפירושים לא נתבאר טעמו של ר"נ ולפמ"ש הרמב"ם אתי שפיר ודוק היטב כי הוא ענין נכבד. וראיתי בשעה"מ פכ"א מא"ב שהקשה לשיטת הרמב"ם אם כן איך אמרו בריש יבמות דאתי עשה דיבום ודחי ל"ת והא לא הוה בעידנא דבתחלת ביאה תיכף הוה הל"ת דלא גרע מקריבה המביאה לידי ג"ע והעשה אינו מקיים רק בסוף ביאה או בהעראה עכ"פ וע"ש בטעם המלך. ולא ידעתי מה קא קשיא ליה דאם הביאה גופא מותר איך יהי' בכלל קריבה המביאה לידי ג"ע וע"כ לא אמרינן דלא הוה בעידנא רק בדבר שאפשר לקיים העשה בלתי דחיית הל"ת בזה אמרינן דכל דלא הוה בעידנא לא דחי אבל כאן הביאה גופא מותר והיאך אפשר שהקריבה המביאה לידי ביאה תאסר אתמהה וז"ב ודוק היטב ועיין תוס' יומא דף פ"ב ד"ה מה דכתבו בסוף דלענין מיתת ב"ד אין חילוק בין עביד מעשה ללא עביד מעשה דהא אשה ברצון חייבת אף דהיא קרקע עולם ולפענ"ד כוונתם דבאמת כתיב ונכרתו הנפשות העושות רק דהנאה חשיבא מעשה וא"כ מה נ"מ בין עושית מעשה ללא עושית מעשה ובזה יש ליישב קושית הגאון מוהר"ע איגר ז"ל בגליון הש"ס שם ודוק היטב בזה והמשכיל יבין.