שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן קכ״ט (ב׳)

אבל לפ"ז אכתי צריך להבין בדיין אמאי יתכשר הא בדיין שייך חשש דמשום כיסופא יטה לבבו ומחשבתו לחשוב שדינו שדן כבר הוא אמת ומחשבה יותר ניקל שישתנה ממעשה בפועל וכמו באוהב ושונא דבדיין פסול ובעדות כשר ומה"ט כמבואר בש"ע סי' ז' ועיין בעקידה פ' שופטים וא"כ מ"ט יכשר בדיין. והנ"ל בזה דהנה המהרי"ט סי' ס"ט בראשונות כתב דהא דאמרינן שדיין שדן ונטל שכר דדיניו בטלים הוא דוקא במה שדן עפ"י שודא דדייני אבל בדין גמור מה"ת לומר שיתבטל עפ"ז ע"ש. ולפ"ז בשודא דדייני כל שהחזיר ממון שנטל שוב ל"ש חשש שיטה מחשבתו דהא השודא עיקר מסור ללבבו של דיין ואם נטה לזה זהו עיקר הדין כראות עיני הדיין וא"כ ל"ש בכאן חשש כלל דכפי שיטה לבבו כך הדין ואינו רק משום קנס שקנסו חז"ל בשביל שנטל שכר וכל שהחזיר כשר וז"ב לדעתי. וראיתי בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קל"א שהביא בשם שו"ת מהר"י בן לב סי' צ"ז שנשאל בדין שכתב פסק ואח"כ נתקבל לדיין באותו דבר אם כשר ול"ח דמחמת כיסופא לא יחזור מדעתו והביא ראיה מהא דכתב הר"ן לענין עדות דאם נטל שכר להעיד דכשר בהחזיר וה"ה לדין דא"ל דבדין פסול אף שהחזיר דא"כ למה אמרו בנדה דף נו"ן דלאתויי נטל שכר והחזיר דכשר להעיד ופסול לדין וע"כ דגם לדין כשר והח"ץ שם דחה ראייתו. ולפמ"ש בלא"ה אין ראיה לפמ"ש המהרי"ט דמיירי בשודא וא"כ לכך גם בדין כשר דבשודא ל"ש שום חשש וכמ"ש אבל בסתם דין שפיר י"ל דכל שכבר כתב פסק כסיפא ליה מלתא לחזור מדבריו וגדולה מזו מצינו בכתובות דף כ"ג דמשחתמו אין מעידין עליו ופירש"י דגנאי הוא להם ומחמת זה חיישינן שיעידו שקר ואם חשו לעדות שקר מכ"ש בדין דיותר ניקל המחשבה להשתנות מהמעשה וכמ"ש. ובאמת שהש"ך בסי' י"ז ס"ק ט' כתב בשם מהריב"ל ח"ב סי' צ"ז דפסול לדון כל שכבר כתב פסקו ודעתו ע"ש וכ"כ בשם המהרלב"ח וזה סותר למ"ש הח"ץ בשם המהריב"ל וגם במ"ש הש"ע בשם המהרלב"ח לפסול תמהני דהלא המהר"י בירב חולק עליו וכמ"ש הח"ץ בשמו ותמהני שלא הזכירו הש"ך וגם בכנה"ג בסי' י"ז ראיתי שהשוה דעת המהרלב"ח להמהר"י בירב ע"ש ולא ידעתי להכריע כי ספרי מהריב"ל ומהרלב"ח אין אתי. עכ"פ כפי הראות כל שכבר כתב פסק יש לפסול לאותו דין. ומ"ש הח"ץ בשם המהר"י בי רב דכשר והוא כתב ראיה דא"כ יפסלו כל החכמים לדון בדבר שכתבו בחיבוריהם אין ראיה דודאי בדין אחר יכולין לדון ורק באותו דין יש לומר דכסיפא ליה לחזור ועיין בכנה"ג שם בהגהת הטור אות ט"ז י"ז י"ח וצ"ע שהש"ך כתב להיפך בשם מהריב"ל ומהרלב"ח כמ"ש הח"ץ והכנה"ג שם. שוב דקדקתי בדברי הש"ך וכפי הראות כוון למהרשד"ם ובאמת שהמהרשד"ם פוסל כמ"ש גם הכנה"ג משמו אבל צ"ע מדוע לא כתב שהמהריב"ל חולק גם מ"ש שכ"כ המהרלנ"ח מדוע לא הזכיר שהמהר"י בי רב חולק ואולי כוון הש"ך לחילוק הנ"ל דבאותו דין גם המהר"י בי רב מודה למהרלנ"ח וכמ"ש למעלה וכ"כ בכנה"ג וצ"ע ועיין באורים שם. והנה בגוף הדין לכאורה צריך להבין במ"ש הר"ן בשם הרמב"ן דאם החזיר מה שנטל כשר להעיד ולמה יתכשר ניהו דאינו רק משום קנס וכל שהחזיר כשר אבל אכתי למה קנסו העדים ולא קנסו את הבע"ד דבשביל שנתן שכר לעדות לכך לא יועיל עדותם ואף שהחזיר אדרבא חוטא נשכר שהחזירו לו את השכר ומ"מ העיד לו והיא לכאורה הערה גדולה. וצ"ל דהבע"ד ל"ש שיקנסו דא"כ אם אין לו רק אותו עדות יפסיד ממונו בשביל זה וזה לא רצו לקנוס ולא קנסו רק לכתחלה שלא יקבל שכר וגם להחזיר דאין מגיע לעד שום פסידא ומה שהעיד בחנם כן המצוה דכל מצות ד' בחנם אבל להפסיד את הבע"ד בשביל זה לא רצו חז"ל. ובזה הי' מקום לומר דבדין באמת פסול אף שהחזיר ומטעם דקנסו הבע"ד וכאן ליכא פסידא דהא יש דיינים אחרים וידונו הם. ואולי מטעם זה דקדק הר"ן בשם הרמב"ן ולא כתב דין דאם החזיר רק בעדות ולא בבע"ד אף שלעיל מיניה כתב דין הדיין ועדות ביחד ע"ש. ובזה ממילא מיושב גם קושית מהריב"ל סי' צ"ז דלמא לא תני לי' בכלל יש מי שכשר להעיד ופסול לדין ולפמ"ש א"ש דבאמת כל הפסולים הם מצד העדים וכאן כשהחזיר אין הפסול בשביל עדים רק בשביל קנס הבע"ד וזה לא נכלל בכלל הכשר להעיד ופסול לדון דבעצמותו ליכא פסול כלל ודו"ק