שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן קכ״ח (י׳)

והנה הקושיא שהקשיתי בהא דמוקי כרבי דא"כ ל"ל שעיר המשתלח ומ"ש בזה ת"ל מצאתי בחידושי הרשב"א לשבועות שהקשה כן בסוף הסוגיא וכפי הנראה כוונתו למ"ש ושמחתי שזכיתי לכוין לדעתו הרחבה והמלאה ועיין בחידושי תורת חיים מה שחידש דהתשובה אינו מועיל כ"א ביוה"כ עצמו וכן ביום המיתה ע"ש שהאריך ודבריו צ"ע לדעתי ועיין מהרש"א בפסחים דף כ"ט בתוס' ד"ה רנבה"ק שכתב לפרש דברי התוס' דק"ל כיון דהזיד בחמץ הו"ל לא שב מידיעתו גם לענין הקדש כמו בהזיד בכלי דמקרי לא שב מידיעתו גם לגבי אוכלים והנה דבריו תמוהים דבשלמא בכלי שפיר מקרי לא שב מידיעתו דשניהם איסור אחד של שבת אם כן כל שהזיד באחד מהם ממילא גם על הוצאת האוכלין לא היה שב ובאמת שגם התוס' בשבת דף צ"ג כתבו שם סברא זו ע"ש ד"ה ששגג אבל כאן ששני איסורים חלוקים בשביל חמץ ובשביל הקדש הו"ל כמו שוגג על הדם ואכל חלב דמקרי שב מידיעתו דאותו איסור היה חמור עליו מכ"ש כאן דהקדש כ"ע בדילי מיניה ומה"ט א"צ מחיצה כדאמרו בפסחים דף ו' ואם כן אפשר דאילו ידע שהיה של הקדש לא היה אוכל דמתיירא מן ההקדש. ובאמת שבלא"ה תמוה דאם כן באמת ל"מ אף דלגבי קרבן חייב קלב"מ דאכתי איך חייב קרבן הא לא שב מידיעתו וכמ"ש התוס' באמת בשבת שם והנה מדברי התוס' שם מוכח דאף בעשה תשובה ל"מ דאם לא כן כל אדם יערים כן ויאמר כי עשה תשובה ועיין נו"ב חלק או"ח סי' ל"ה אבל המהרש"א דאזיל אליבא דרנבה"ק לענין ח"כ שוב שייך ענין תשובה וצ"ל דבאמת ל"מ תשובה כל שלא היה שב מידיעתו ואמרינן דמדעביד הא עביד גם הא ועיין מלמ"ל פרק יו"ד מגירושין הח"י. ומיהו יש לומר דעכ"פ מההקדש מתיירא ול"ש שב מידיעתו וכמ"ש. ובגוף דברי המהרש"א כבר הארכתי בזה בחידושי בסוגיא שם ובתשובה אבל מצאתי בשו"ת ב"א חלק חו"מ סי' ס"ב שהעיר בזה. והנה במה שהאריך המלמ"ל פ"ב משגגות בהך דיומא דאמאי לא מקרי שב מידיעתו דהא אם היה יודע שהב"ד יעשו שיעור גדול הי' שב מידיעתו לפענ"ד תמוה מאד דשב מידיעתו לא מקרי רק אם באמת הוא טעות בדין רק שזה לפי דעתו טעה וסובר שמותר וכן אם הב"ד הורו בטעות שחלב מותר אף שנצטרף עוד שגגה שפיר אמרינן דאילו מתוודע להב"ד שטעו הי' זה שב מידיעתו אף שנצטרף עוד שגגה שפיר חשיב שב מידיעתו אבל כאן אף אם יחדשו הב"ד שבדור אחרון שיעור קטן מ"מ באותו הזמן שזה אכל היה היתר גמור דהיינו לענין קרבן ואין לך אלא שופט שבימיך ואיך אפשר לומר דזה מקרי שב מידיעתו הא אף אם יהיה נודע לו שהב"ד האחרון יורו שיעור קטן מזה יהיה נקרא זקן ממרא אם לא מורה כן כב"ד שבימיו וז"פ וברור והמלמ"ל בעצמו ירד לזה אבל לא דבריו דבריי. והנה בשנת תרט"ו י"ג אב למדתי פרק כלל גדול ובהגיעי לכאן הנה תמהתי על מה דפריך אביי הרי חטאת דבעי ידיעה בתחלה ופליגי ר"י ור"ל וק"ל לפמ"ש רש"י בדף ע"א ע"ב ד"ה וחזר גם צ"ע בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קס"ד לפי חלוקו שחלק קשה בסוגיא זו ולפי שלא העמקתי בזה לא אוכל לרשום באורך. והנה במ"ש התוס' בשבת שם ד"ה בעל להסתפק אם שייך בשפחה חרופה אשם תלוי לפענ"ד צ"ע בכריתות דף כ"ב ע"ב אמרו שם שפחה חרופה יליף באיל באיל ומשמע דבשפחה חרופה שייך ג"כ אשם תלוי. והנה דברי הרמב"ם פ"א משגגות ה"ט נאחזים בסבך וזקני הח"ץ ז"ל סי' קס"ד מחלק בטוב טעם בין העלם החפץ להעלם ידיעת התורה. והנה אשתקד שאל אותי תלמידי החריף מוה' שמואל ביק ני' דלדברי הח"ץ וחלוקו יקשה בהא דאמרו בשבת דף צ"ד אלא אמר רב אשי כגון ששגג בזה ובזה ונודע לו וחזר ונודע לו ובפלוגתא דר"י ור"ל ולהח"ץ הא בהעלם ידיעת התורה ל"ש לפלוגתת ר"י ור"ל ובאמת שהיא קושיא גדולה. והשבתי לו תכ"ד ואיני זוכר אם כתבתי על הספר וכעת בהגיעי לזה אני אומר דלא קשה דהנה באמת ש"ה דכל שהעלים בידיעת התורה מכפר על הכל כמ"ש הח"ץ דאילו היה נודע לו האיסור היה שב גם על זה אבל כאן דיוכל להיות שטעה בזה וסבר דהכלי טפלה להאוכל כדס"ד דמקשה דאמר ש"מ האוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד וא"כ בכה"ג גם העלם ידיעת התורה דמי להעלם חפץ ושפיר אמרו דפליגי בפלוגתא דר"י ור"ל. ותדע דאל"כ מה שייטא הכא הך פלוגתא בהעלם אוכל וכלי בכל העלמות הדין כן אלא ע"כ דכאן חידש הש"ס דאף העלם שטעה בדין וסבר שגם אם הכלי צריך לו ג"כ הוה טפל וא"כ הוה דומיא דפלוגתא דר"י ור"ל ובזה יש ליישב גם קושית התוס' ד"ה ובפלוגתא ועיין בח"ץ שם ודוק היטב ובזה מיושב היטב קושית התוס' בשבת דף צ"ד ע"ב ד"ה למימרא שהקשו דלמא רבי מיירי בשנודע לו וחזר ונודע לו ובפלוגתא דר"י ור"ל ומ"ש דא"כ פשיטא הוא תימה דהא זהו מחלוקת ר"י ור"ל וקמ"ל כר"י ולפמ"ש הח"ץ א"ש דכאן ל"ש העלם חפץ דהא החפץ הוא אחת והוליך מרה"ר לרה"ר דרך רה"י וע"כ העלם איסור שבת ולא ידע איסור שבת ההכנסה והוצאה א"כ בכה"ג ודאי פטור מיהו עדיין יש לעיין די"ל דלא הוה העלם אחת דלא ידע שהכנסה אסורה דהא אינו רק תולדה לבד וצ"ע בזה: