שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן קכ״ז (ח׳)

ולפ"ז זהו למ"ד מצות א"צ כוונה אבל למ"ד צריכות כוונה אף שמנה כבר לא יצא ידי מצות ספירה דצריך לספור לשם מצות הספירה. ומעתה שפיר כתב המ"א דהמחבר אזיל לשיטתי' דמצות צריכות כוונה א"כ שפיר מועיל התנאי דכל שאינו רוצה לצאת רק מספק לא הוה ברכה לבטלה דהא הוא מתכוין לשם ברכה. ובזה מיושב מ"ש המ"א למ"ד צריכות כוונה דוקא והקשו הא אף למ"ד אצ"כ כל שנתכוין שלא לצאת יצא. ולפמ"ש א"ש דדוקא למ"ד מצות צריכות כוונה אבל אם א"צ כוונה רק שמתכוין שלא לצאת א"כ לאיזה צורך מונה עמהם ואדרבא הוא נתכוין לצאת אם ישכח בלילה לספור ורק למ"ד מצות צריכות כוונה כל שלא סיפר בודאי רק מספק לא מקרי כוונה כל שלא נתכוין בהחלט וז"ב כשמש. ולפענ"ד להסביר הדבר דע"י ספק ל"ש ברכה לבטלה דהרי אף למ"ד דלא תשא דאורייתא והיא שיטת הרמב"ם היינו כשנשבע לשוא בודאי אבל כל שהוא מסתפק שמא ישכח א"כ עכ"פ לשוא לא הוה וא"ל דעכ"פ הברכה השניה הוא לבטלה דז"א דהרי התנה בפירוש דאם לא ישכח יברך ואינו רוצה לצאת בזה ואין בכאן משום אפושי ברכות דהרי אינו רוצה לצאת בזה וצריך לברך בפ"ע.