שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן קכ״ז (ז׳)

והנה בחורף שנת רי"ב ט"ו כסלו למדתי עם תלמודי או"ח סי' ר"ח ובהגיע שם לדברי הש"ס נתן ר"ג רשות לר"ע לברך קפץ ר"ע ובירך ברכה אחת מעין שלש א"ל ר"ג עד מתי אתה מכניס עצמך למחלוקת והוא תימה דמכ"ש אם היה מברך שלש ברכות שהיה מכניס עצמו למחלוקת ולספק ברכה לבטלה ונשאלתי בזה מתלמידי החריף מו"ה אברהם נ"י נד"ז הגאון בעל ים התלמוד ז"ל ואמרתי בזה דברים חדשים לענין ספק ברכה ועוד לא נבחנו בכור הבחינה ואעתיק כאן האחד דהנה לר"ג ודאי דהוא מה"ת שלש ברכות דלמדו מקרא לקמן דף מ"ד ולרבנן ברכת מעין ג' לרוב הפוסקים אינו רק מדרבנן ועיין חידושי הרשב"א שם ובב"י סי' כ"ט ולפ"ז יש כאן ספק בה"מ וספק ברכה דרבנן וא"כ מהראוי יותר לברך בה"מ שהוה ספק תורה משא"כ מעין ג' דהוה ספק דרבנן וגם אם נימא דברכת מעין ג' הוה מה"ת מ"מ הוה ג"כ ספק אם מברך מה"ת שלשה דוקא או מעין שלש וכשמברך שלשה ודאי יוצא גם מה שהוא מעין שלש דאף דמבואר בסי' ר"ח סי"ז דברכת שלשה אינה פוטרת מעין שלש היינו דוקא אם אכל דבר שחייב שלשה ודבר שחייב עליו מעין ג' אין אחת פוטרת חבירתה וגם בזה נחלקו ע"ש בט"ז ובמג"א אבל דבר אחד שיש ספק אם מברך שלשה או מעין שלש פשיטא דיותר מהראוי לברך שלשה שבכלל שלשה מעין ג' ולא להיפך ושפיר אמר ליה למה אתה מכניס עצמך למחלוקת וע"ז השיב דהלכה כרבים ואין כאן ספק כלל. עוד יש לי מקום ספק דהנה תמרי מיזן זיין ומבואר בסי' ר"ב סי"ז דאם בירך בדיעבד על התמרים בהמ"ז יצא. ולפ"ז נראה לי אם ספק על התמרים מה יברך אי שלשה או מעין שלשה יותר יש לברך שלשה והטעם דהרי אם יברך שלשה אף שהדין מעין שלשה יצא וא"כ אף לכתחלה יכול לברך כן והדבר דומה למה דאמרו גבי בע"ח שקדם וגבה דמה שגבה גבה וכתב הר"ן דמה"ט יש להקרים בע"ח לכתובה דממנ"פ אם הדין שהוא קודם שפיר עבדי ואם אין הדין כן עכ"פ בדיעבד מה שגבה גבה וה"ה כאן דאם הדין כר"ג ודאי יפה בירך ואף אם אין הדין כן עכ"פ בדיעבד בודאי יצא ושפיר הקשה לו למה הכניס עצמו במחלוקת וע"ז השיב דהלכה כן. עוד נ"ל דהנה מריש הוה קשיא לי על ר"ע דסותר עצמו דבדף מ"ד אמר אכל שלק והוא מזונו מברך שלשה וראיתי בתוס' שכתבו דל"ד דשם אקבע מזונו עליו ולפ"ז שם בכותבת דהוה תמרי דמיזן זיין וגם אתכא דבי ר"ג סמך ובפרט אם ר"ג סבר לברך שלשה מסתמא היה כדי שביעה דהא בעי ואכלת ושבעת וא"כ שוב לר"ע בודאי הי' לו לברך שלשה ומדוקדק דברי ר"ג עקיבא עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת והיינו דלדידך מהראוי בודאי לברך שלשה ומה"ט נתן ר"ג רשות לר"ע לברך וע"ז אמר דהלכה כרבים ולא קי"ל לא כר"ג ולא כר"ע ודוק היטב. עוד הי' נ"ל דכיון דמעין ג' צריך לכלול כל השלשה ברכות בקצרה ומה"ט נקרא ברכת מעין ג' אם כן אם חסר אחת מהמעין שלש היה צריך לחזור ולברך ואם כן לא שייך ברכה לבטלה דלא רצה לכלול ביחד ואף אם נימא דז"א דעכ"פ היה יכול לכלול בברכה אחת מ"מ נראה לפענ"ד כיון דשיטת הב"י סי' קצ"א דבבהמ"ז מה"ת די כשכלל כל השלשה בברכת הזן והשאר אינו רק דרבנן ואם כן כיון שכל השאר אינו רק דרבנן אם כן פשיטא דברכת הזן אם בירך במקום מעין שלש דוואי יצא ואף שאומר השאר הא כל שאומר מחמת ספק כל שבירך ברכה אחה דזהו מה"ת מחויב לברך השאר דאל"כ שייך זלזול לדרבנן כל שהדאורייתא ודרבנן ביחד כמ"ש המ"א סי' קפ"ד לענין ברכת הטוב והמטיב דשייך זלזול וה"ה בזה ודוק. והנה בדרך אגב אכתוב מה דנתחדש לי שנשאלתי מאחד מתלמידי שיושב על השלש סעודות בבית אחד שיושב ודורש ואח"כ מתפללין ערבית ומבדילין וזה התלמוד מתעכב שם אח"כ ומסופק שאם יבא לביתו אולי לא ימצא כוס לברך ורצונו לצאת מן הספק בהבדלתו של זה דאם ימצא כוס אח"כ יבדיל בביתו שנית ואם לא ימצא אז יצא כבר בהבדלתו של זה ושאל אם טוב ונכון הדבר או לא ובתחלה רציתי לתלות בברירה וברכה לבטלה אינו רק דרבנן כל שהוא דרך ברכה כמבואר במ"א סימן רט"ו ואם כן אמרינן ברירה כיון שתלה בדעתו ועיין ערובין דף מ"ם דלר"י אומר החליצנו היום או למחר. אך אכתי לא דמי דכאן כל שיכול לצאת הוא ברכה לבטלה ואח"כ השבתי דזהו הדין המבואר באו"ח סי' תפ"ט ס"ג דמונה עם הצבור בלא ברכה ואם לא ישכח מונה אח"כ בביתו בברכה הרי שמותר ע"י תנאי ואף שהט"ז חולק שם וגם המ"א מפקפק על דין זה מ"מ לבסוף הסכים המג"א דהדין עם הש"ע כל שמתנה תנאי וה"ה כאן ודו"ק. אמנם גוף דברי האבודרהם ליישב מה שהקשו הט"ז והמג"א דממנ"פ אם יצא בספירת הציבור א"כ מה שיברך אח"כ יהיה ברכה לבטלה ואם נתכוין שלא לצאת שוב מה תועלת לו בספירתו נלענ"ד הדבר נכון דהנה הרר"י ס"ל דאף דמצות א"צ כוונה היינו במעשה אבל באמירה שצריך כוונת הלב אם אינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה מעשה ע"ש ולפ"ז נראה לפענ"ד דבאמירה כגון ספירה לא יצא אף למ"ד א"צ כוונה. אך לכאורה היה נראה לפענ"ד דזה דוקא באמירת ק"ש ותפלה וכדומה שצריך כוונת הלב לצאת ידי אותה מצוה אבל ספירה שהעיקר הוא שידע איזה יום הוא וכל שיודע ואומר בפיו שהיום כך מה שייך כאן כוונת הלב אטו ע"י כוונת הלב ישתנה יותר ממה שיאמר בפיו בלי כוונה וא"כ למ"ד א"צ כוונה ודאי יצא. ולפ"ז זהו שדחה אבודרהם כיון דהרמב"ם כתב דמנה ולא בירך יצא והיינו אף שלא נתכוין לשם מצות ספירה כל שכבר מנה הרי עשה כל מה שהיה המצוה אף שלא כוון לשם מצוה הא מ"מ יודע הדבר באיזה יום בספירה הוא עומד ועיקר הספירה היא רק לזכר שבבהמ"ק היו סופרים כך וכך לעומר ונמצא שיהיה אח"כ ברכה לבטלה.