שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן קכ״ה (ח׳)

וגם גוף הדבר בטעם תוספת יוה"כ משום סייג לא נהירא. ולפענ"ד הטעם להיפך דכל דקדושתו חמורה חל הקדושה על יום העבר ולהבא וא"כ יוה"כ דנקרא שבת שבתון לכך תוספת יוה"כ חל הקדושה ותוספת שבת אינו כ"כ חל הקדושה ותוספת יו"ט דקיל מינייהו לכך א"צ תוספת מה"ת ולכך דעת המהרי"ל דבר"ה לא שייך תוספת דאין רצון הקב"ה שיתחיל הדין עוד טרם ר"ה וזה ברור ופשוט לפענ"ד. אך גוף דברי מהרי"ל דיומא קשיא הוא לכאורה ראיה מפורשת דלא שייך בזה יומא קשיא דהרי אנו מברכין שהחיינו עליו והרי מבואר דשהחיינו אין מברכין רק על דבר שמחה ולכך בספירת העומר אין מברכין שהחיינו מטעם דאינו דבר שיש בו הנאה רק עגמת נפש לחורבן בית מאוויינו וכמ"ש הרז"ה והרשב"א בתשובה סי' קכ"ז ועיו"ד סי' כ"ח ובפר"ח שם וא"כ אם נימא דעיגום נפש הוא ודינא קשיא פשיטא דל"ש שהחיינו ועיין ערובין דף מ' ע"ב דהש"ס לא נסתפק כלל בר"ה אם אינו אומר זמן בשביל שהוא יומא קשיא ורק דאינו רגל ור"ה ויוה"כ בחדא מחתא חותינהו והרי יוה"כ הוה יום ריצוי ויום סליחה וכפרה וא"כ גם ר"ה דומה ליוה"כ וחלילה לומר דהוא דינא דקשיא וע"ש דאמרו מה הוה עלה שלחו רבנן לרב ייבא סבא קמי' דר"ח במעלי יומא דריש שתא א"ל וכו' אייתי לי' כסא דחמרא וקדש (ועי' בשאלתות פ' ברכה שינוי גירסא) והרי בכ"מ שאומר מעלי יומא הוא בעוד שהיום הבא לא בא ועיין ב"מ דף פ"ו מעלי יומא דכיפורי והיינו בעיוה"כ וכן הוא בכ"מ ומשמע דקדיש אז במעלי יומא דריש שתא והיינו שעשה תוספת מחול על הקדש וא"כ מבואר דאין לחוש למ"ש המהרי"ל דהוה דינא דקשיא.