שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן קכ״ה (ד׳)

אמנם לפי זה צ"ע בהא דאמרו בנזיר דף ד' מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ועיין רש"י ותוס' שהקשו דעל הכוס ודאי אינו רק דרבנן ולפמ"ש המהרי"ל היה מקום לאוקמא בר"ה דעל הכוס הוה דאורייתא וצ"ע עכ"פ יהיה איך שיהיה דברי הקדמונים במהרי"ל יש להם יסוד חזק בדברי הרר"י. ובאמת שלפענ"ד יצא להם להי"א דעיקר הר"ה תלוי בר"ח מהא דאמרו בר"ה דף י"ט ות"ל דהו"ל יום שלאחר ר"ח ומשני ר"ח דאורייתא וכו' וקשה למה אמר דהו"ל יום שלאחר ר"ח ולא אמר יום שלאחר יו"ט ולהס"ד גם בדאורייתא צריך חיזוק וע"כ דמשום יו"ט לא אכפת לן ועיקר תלוי בר"ח ולדעתי זה דעת הגאונים שאמר יש מצוה להתענות בר"ה ובאמת שדבריהם תמוהים דאנה מצינו שיהיו מתענים וכמ"ש הרא"ש סוף ר"ה. ולפמ"ש י"ל דסברי שעיקר היו"ט תלוי בר"ח וכיון שכן קיל להו האי יו"ט דאינו רק משום ר"ח וסברי כיון דיום הדין הוא מותר להתענות בר"ה. שוב ראיתי בשו"ת שאגת אריה סי' ק"א שהעיר בזה וע"ש בסי' ק"ב אבל לא זכר שם דברי הרר"י דרק מחמת ר"ח הוא ומיושב קושייתו שפיר וכמ"ש עכ"פ דברי הקדמונים נכונים ועיין בר"ה דף ח' ע"ב וקדשתם את שנת החמשים יכול כשם שמתקדשת והולכת מתחלתה כך מתקדשת בסופה ואל תתמה שהרי מוסיפין מחול על הקדש וכו' ואי נימא דבר"ה אין מוסיפין על הקדש בתחלתו א"כ ממילא מכ"ש דאין להוסיף לאח"כ וע"כ דמוסיפין גם בר"ה והיא לכאורה ראיה נפלאה דמוסיפין ויש לדחות ודוק. והנה דרך אגב אבאר בהא דאמרו בר"ה דף ט' דלר"י נפקא ליה מוסיפין מחול על הקדש מועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש יכול בתשעה ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבע"י וכו' וקשה לפמ"ש התוס' בזבחים דף ס"ו בהא דאמרו לא יבדיל א"צ להבדיל וכתבו התוס' דדוקא במקום שהי' מסתבר לולא הקרא שלא יהיה כן י"ל דקרא קמ"ל שהרשות בידו ולפי זה מנ"ל דועניתם מורה שמחויב להוסיף מחול על הקדש דלמא הכוונה דרשאי להוסיף על הקדש דה"א דאין רשאי להוסיף דבאמת עיוה"כ מצוה לאכול וע"ז קמ"ל דרשאי. אך ז"א דמהיכן יצא לנו דמצוה לאכול בעיוה"כ הוא משום דדריש חייא בר רב דכתיב ועניתם וכו' בתשיעי מתענים וכו' ואם כן זהו לר"ע דועניתם את נפשותיכם לא דריש להוסיף מחול על הקדש אבל לר"י שוב אין מצוה להתענות וא"כ שוב ועניתם את נפשותיכם מורה על חיוב ועיין ט"ז א"ח סי' תר"ד ס"ק א' שפירש דמה דאמרו וכי בתשיעי מתענים היינו כיון דכתיב מערב עד בקר ממילא משמע ולא יותר והוא תימה דאם כן מנ"ל להוכיח דלמא באמת דרשינן ועניתם שמוסיפין מחול על הקדש ומערב עד ערב מורה באמת שצריך להוסיף גם ביציאתו כדדריש ר"י אך נראה דעיקר קושית הש"ס דכל מה שמוסיפין ע"כ דחשבון זה נוסף על יום העשירי אבל בתשיעי אין מתענים. ובזה מיושב היטב מה שתמהו על הפוסקים דקיימא לן כחייא בר רב וקיי"ל דמוסיפין מחול על הקדש וכבר תמה הב"י בסימן תרי"א ע"ז ועפ"י בר"ה שם ולפמ"ש י"ל דבאמת מועניתם בתשעה למדנו דמוסיפין כר"י רק דמ"מ קשיא ליה שפיר לחייא דאכתי לא א"ש הך דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש דבתשיעי אין מתענים והך ההספה נחשב לעשירי ומזה דריש להך דנחשב כאלו התענה תשיעי ועשירי והש"ס לא קאמר רק דר"ע דלית ליה תוספת דריש ועניתם את נפשותיכם רק על חייא בר רב והוא פריך וכי בתשיעי מתענים דבאמת לא ס"ל ההוספה אבל מ"מ אנן בדידן מצינן למפסק כר"י וכחייא בר רב וכמ"ש. ובגוף המאמר מה דנחשב כאלו התענה תשיעי נראה לפענ"ד לפמ"ש הריב"ש בתשובה סימן תר"י והביא דברי הכוזר שהאכילה ביום שמצוה לאכול נחשב כ"כ מצוה כמו אם מתענה ביום שצריך להתענות וא"כ זה שאמרו וכי בתשיעי מתענים אלא כל האוכל ושותה בתשיעי אם אוכל ושותה בשביל קיום מצות ד' נחשב כאלו התענה תשיעי ועשירי וגם כשם שמצוה להתענות בעשירי כך מצוה לאכול בתשיעי ואם כן מקיים מצוה בשניהם ודוק היטב. נחזור לענינינו בדברי המהרי"ל הנ"ל והנה למעלה נסתפקתי בכוונתו וכעת ראיתי שכוונתו פשוטה עפמ"ש בס"ח סי' רס"ט שבליל שבת צריך שיהיה גמר הסעודה בלילה ורש"ל נהג שלא אכל בליל שבת עד שחשיכה והט"ז בסי' רצ"א ס"ק ז' כתב כיון דתוספת מחול על הקדש דאורייתא ע"כ יצא שפיר אפילו גמר קודם הלילה ואני כתבתי על הגליון בזה"ל עיין לקמן סי' תע"ב בט"ז ס"ק א' וצ"ע ועיין תוס' פסחים דף צ"ט ע"ב ד"ה עד שתחשך ודוק ועמ"א סי' רס"ז ס"ק א' ועיין בר"ן פרק ע"פ גבי שבת אינו קובע ודוק. ולפי זה נ"ל דהמהרי"ל סבירא ליה דיכול לקדש ולאכול בכל יו"ט מבע"י דתוספת יו"ט הוא גם כן דאורייתא ועל זה כתב המהרי"ל דמ"מ בר"ה דהוה יומא דדינא אין להוסיף מחול על הקדש ואין לקדש ולאכול מבע"י זה פשטת דברי מהרי"ל. איברא דגוף הט"ז דתוספת מחול על הקדש דאורייתא היא תמוה ועיין בב"י סי' רס"א ומיהו למאן דיליף עצם עצם דעת הלבוש דיליף תוספת שבת מק"ו דיוה"כ ותוספת שבת דאורייתא. ובחידושי אמרתי בזה ראיה נפלאה דבר"ה ל"ש תוספת מחול על הקדש דהנה בהא דאמרו בפסחים דף מ"ז יש חורש תלם אחד וחייב משום שמונה לאוין וחשיב שביעית ויו"ט והקשה בשו"ת שאגת אריה ובשעה"מ פ"ח ממ"א הקשה דאיך חל איסור יו"ט על שביעית הא שביעית חל מקודם וכתבו דמיירי בי"ט של ר"ה ובעשר נטיעות מיירי דמותר לחרוש בשבילו בערב שביעית עד שביעית ואם כן בר"ה בא איסור יו"ט ושביעית בבת אחת ע"ש ולפי זה לכאורה יקשה דאם נימא דתוספת יו"ט דמי לתוספת שבת ומדאורייתא חל אם כן שוב איסור יו"ט קדים והיאך חל איסור שביעית על איסור יו"ט ויו"ט עשה ול"ת ושביעית לא מצי לחול וע"כ דבר"ה לא שייך תוספת מחול על הקדש והיא ראיה נפלאה. הן אמת דהאליהו רבא סי' ס"א ביאר דדוקא בשבת הוה דאורייתא דאיסור מיתה היא ולא יו"ט דהוה איסור לאו ואם כן שפיר מצי חל שביעית על ר"ה דל"ש תוספת יו"ט כלל. מיהו אכתי קשה כיון דעל כל פנים מדרבנן חל קדושת יו"ט בתוספת יו"ט ואם כן היאך מצי חל אחר כך איסור שביעית בר"ה עצמה ואף דמודינא דאיסור תורה יכול לחול על איסור דרבנן היינו כשחל בב"א ורק למ"ד דאף בב"א בעינן מוסיף או כולל שפיר דאורייתא על דרבנן מקרי מוסף דחמיר איסורא אבל בשכבר חל האיסור דרבנן ואסמכיה אקרא דלא תסור ולשיטת הרמב"ן הוא לאו מפורש איך מצי לחול האיסור תורה שבא אחר כך וגם איסור דרבנן יש בו עשה ול"ת של דבריהם כמ"ש הר"ן בפ"ד מר"ה גבי שופר חוץ לתחום וכדומה מהשבותים ע"ש ובמ"א סי' תמ"ו ואם כן פשיטא דלא מצי לחול ול"ד להא דאמרו בתמורה דף כ"ה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין היינו כשכבר חל דברי הרב אבל כאן דברי התלמיד קודם והתורה צותה לעשות סייג ולא תסור וע"כ דבר"ה בודאי לא מצי לחול דל"ש תוספת והיא ראיה נפלאה לפענ"ד. ובזה נראה לפענ"ד הא דמקשה הש"ס בפסחים דף מ"ז שם אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור והיא תימה דהכי בשביל דאמרינן הואיל לא לתחייב על חרישה בשביל דאם לא הי' לו עפר אחר ונזדמן לו עוף וחיה היה העשה דוחה ל"ת אבל כעת אין כאן עשה וכבר נתקשה בזה בטורי אבן בחגיגה דף י"ח באבני מלואים שם וגם הקשו התוס' דהו"ל עשה ול"ת ולפמ"ש א"ש דהכי מקשה דבאמת קשה היאך מצי איסור יו"ט לחול על שביעית וע"כ דמיירי בר"ה של שביעית דחל בב"א וא"כ כיון דאם הי' מזדמן לו דם צפור הי' חזי לכסוי ניהו דאין עשה דוחה ל"ת עכ"פ קיל האיסור ולשיטת הריב"א עכ"פ כשעבר ודחה אינו לוקה וא"כ עכ"פ קיל איסורי' משביעית ושוב לא מצי לחול דהו"ל קל על חמור. ובזה מיושב היטב הא דפריך וכתישה ביו"ט מי שרי ותמהו בתוס' דאטו חרישה מי שרי רק דדחי א"כ גם הכתישה דחי וכבר הארכתי בזה בהרבה תשובות. ולפמ"ש א"ש דשוב באמת גוף החרישה אסור ומצי חל דל"ש לומר דקיל איסורא דהא באמת החרישה בעצמותה עדן לא מועיל לכיסוי וצריך לכתשה וא"כ עכ"פ החרישה מצי חל על איסור שביעית וז"ב