שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן קכ״ד (ב׳)

מכתבו הגיעני תמול עם כמה מכתבים ואמרתי לתת לזה משפט הקדימה יען כי היא לחלץ האשה ממסגר העיגון וחז"ל שקדו על תקנות עגונה. והנה שאלתו באשה חנה בת דוד ליב אשר בעלה בנימין בגד בה זה שנה ויותר וברח למדינת רוסיא ובכ"ח אייר תרכ"ט באה השמועה כי בעלה שחט עצמו בעיר סקאלען ונגבה עדות שם שאחד בשמו עזריאל יהודא העיד שהלך לראות האיש הנשחט והכירו אותו בטב"ע במצחו וכל הפנים שזה הוא בנימין וקראו בשמו שהי' נקרא לגנאי בנימין בצאתך וגם שיש לו שתי אחיות ביאס וכמה סימנים בגופו רק שהם גרועים. וע"ז כתב מעלתו דכמה סימנים גרועים נעשים סי' אמצעי עכ"פ וכמ"ש בשו"ת בגדי כהונה וגם מ"ש חוטם ארוך אם הי' בהפלגה הוי סימן כמ"ש בשו"ת נ"ב מהד"ת חלק אהע"ז סי' ס' והאריך מעכת"ה בזה. אמנם העיר שכיון שהי' בקטטה שבאה אשתקד לפני מעל"ת ורצתה שיתן לה ג"פ ולא מהני ע"א בקטטה כמבואר בסי' י"ז סעיף מ"ח וע"ז כתב מעכת"ה כיון דהקטטה בא ע"י שלא הי' לו לתת לה מזונות גם כן הוי כארגיל היא קטטה וא"כ לא מיבעי' להטעם דחיישינן לבדדמי כבר כתב הכ"מ פי"ג מגירושין בשם הרא"ם ז"ל דבכה"ג לא חיישינין ואף להטעם דמשקרת כל שלא הוחזקה בשקרנות לא חיישינן כמ"ש הב"ש שם ס"ק קמ"ג אלו תורף דברי מעכת"ה והנה בדבר הזה יש כמה עקולי ופשורי כמבואר בשו"ת האחרונים וגם בנ"ב האריך בזה ואין הזמן מסכים להאריך בזה ולפענ"ד נראה דברים חדשים ואדברה וירוח לי. והנה כולם תמהו על שיטת הרי"ף ז"ל דפסק בע"א במלחמה דאם נשאת לא תצא ובע"א בקטטה פסק דתצא ותמהו דמ"ש כיון דע"א במלחמה מועיל משום דלא משקר ה"ה בע"א בקטטה וגם על הרמב"ם ז"ל תמהו דחידש טעם שמא שכרתו והקשו דמנ"ל זאת לחדש ועיין ברשב"א בחידושו ונימוק"י וראשונים ואחרונים תמהו בזה ולפענ"ד נראה דהנה בש"ס אמרו איבעי' להו ע"א בקטטה מהו מ"ט מהימן משום דמלתא דעל"ג לא משקר וה"ה בזה או טעמא דע"א מהימן משום דדייקא ומנסבא והכא לא דייקא משום דאית לי' קטטה. והנה לעיל מיני' אמרו מ"ט דקטטה ר"ח אמר משום דמשקרא ר"ש בר אשי אמר משום דאמרה בדדמי ופירש"י כל מקום סכנה שראתה אינה נותנת דעתה לומר שמא לא מת ולא אנשא דהואיל וסניא לי' לא דייקא כולי האי ולפ"ז צ"ב דאף דמילתא דעל"ג לא משקרא מ"מ כל דחשבה בדדמי ל"ש דמשקרא דהיא חשבה שאמת כן וכדאמרו בריש דף קט"ו ועיי"ש בתוס' וא"כ גם למ"ד משום מלתא דעל"ג גם כן מהראוי שלא נאמין לה וצריך לומר דהש"ס קאי למ"ד משום משקרא ולפי זה אם נחוש לטעם בדדמי בודאי אינו נאמן ע"א וא"כ שפיר פסק הרי"ף דבמלחמה אם נשאת לא תצא משום דשם אין ברור שסנא לי' רק דאמרינין זימנין דסנא לי' ולא דייקא ואם כן לכך אם נשאת ל"ת אבל בקטטה דודאי סנא לי' א"כ למ"ד משום דייקא ודאי לא דייקא וגם כן למ"ד משום מלתא דעל"ג כל דיש לומר דאמרי בדדמי וגם העד אומר בדדמי בודאי יש לחוש דלמא אמרה בדדמי ולכך אף אם נשאת תצא וז"ב. ובזה מיושב דברי הרמב"ם שחידש טעם דלמא שכרתו ותמהו כולם דמנ"ל זאת. וראיתי בט"ז סעיף מ"ח שחידש דבגיטין דף מ"ז אמרו דדיבורא מקרי ואמרה מעשה לא עבדה וכתבו התוס' דדיבור דלא נגמר המעשה על ידו זה מקרי דיבור בעלמא ושייך חשש דשכרתו. ולפי זה אם נימא דע"א מהימן משום דדייקא גם כן לא נגמר הדיבור עי"ז והוי כדיבור בעלמא דע"א סמוך שהיא תידוק עיי"ש ובאמת אף שדפח"ח ודבר חכמה אמר אבל כבר השגתי ע"ז בכמה תשובות וגם ממקומו הוא מוכרע דא"כ בקטטה כל דחיישינן דלא דייקא משום דמסני שוב מהראוי מלהאמין לע"א דגם העד יחוש לנפשו דלמא מכח שנאה לא תידוק ונמצא דדיבורו לא בא לידי מעשה ואין לומר דשוב בלא"ה ע"א לא מהימן כל דלא שייך דייקא דז"א דבאמת אנן קיי"ל משום מלתא דעל"ג רק הט"ז חידש דמלתא דעל"ג לא מהני לכתחלה רק בצירוף דייקא עיי"ש ואם כן שוב יחוש הע"א דלמא לא דייקא ושוב יבא מכשול על ידו.