ולפ"ז צ"ל דטעמו של הר"ש דמ"מ כיון דנשתנה הטעם וטעם דדחסה נדחה ל"ח שוב למאי דס"ד. ולפ"ז אני אומר דכל הטעם דדחי טעם דדחסה משום דמה"ת שלא תחוס על נפש הולד כמ"ש רש"י ולפ"ז זה בכל אלמנה וגרושה אבל זונות דודאי אינם חסים על וולדות שיולדים בזנות ואדרבה בושת וכלימה להם פשיטא דחיישינן לטעם דדחסה ואסור אף שאינה משועבדת וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית הנוב"י וגם זקני הגאון מוהרמ"ז זצ"ל הקשה כן הובא בישועת יעקב לב"ש דס"ל דגם אלמנה אינה משועבדת אם כן אמאי אסרו מניקת לשיטת הר"ש והריב"ש ס"ל י"ח חדש. ולפמ"ש א"ש דכל טעמו של הר"ש דס"ל דלהמסקנא נדחה טעם דדחסה והיינו לדידן דשייך באלמנה טעם דהנקה וא"כ לא ס"ל טעם דדחסה אבל לב"ש דבשום מניקה ל"ש הטעם וע"כ הטעם משום דחסה וא"כ שוב אין נ"מ ובכל מניקת גזרו אטו מעוברת דשייך דחסה. ובזה י"ל דלכך העתיק הרמב"ם טעם דדחסה אף דהש"ס דחי לה משום דלב"ש ע"כ הטעם משום דחסה ממילא העתיק הטעם דדחסה כדי לאסור אף בגרושה דלא כהר"ש ויש להמתיק הדברים ע"פ מ"ש הרא"ש בסוגיא דב"א דאף דלא גזרו תחלה משום הני חששות מ"מ כל שהי' שייך חשש דחיפוי גם אח"כ דל"ש הטעם המשיכו התקנה ע"ש וה"ה כאן כל דשייך הטעם באלמנה משום דסתם להנקה קיימא גם בגרושה המשיכו הטעם משום דחסה אף דמסתמא חייס ובחידושי אמרתי בזה דבאמת כל הטעם דל"ש דחסה משום דמסתמא אין אדם מכוין להרוג נפש ולפי זה כל דחשו משום סתם מעוברת למניקה קיימא וכשלא יהיה לה מזונות תקטל א"כ אדרבא יש לחוש שתמעכו בעת עבורה ועל העיבור לא נצטוו ישראל ואינו נהרג על עוברין כמבואר בסנהדרין משא"כ אח"כ כשתקטלנו תהיה הורגת נפש וז"ב כשמש ועכ"פ בזונה ודאי שייך הטעם דדחסה ובפרט שצ"ל כן לב"ש כמ"ש וע"ד הפלפול אמרתי בישוב קושית הנוב"י הנ"ל דלב"ש לא שייך לאסור כלל אף באלמנה דאינה משועבדת והוה כמו גרושה לדידן לשיטת הר"ש דהנה באמת צ"ב שיטת הר"ש דניהו דגרושה אינו כופה להניק אבל מ"מ סתם מעוברת למניקה קיימא ומסתמא גם גרושה תרצה להניק בנה ועכ"פ בשכר ואח"כ תתבייש לתבוע וקטלה לי'. אך נראה דכוונת הר"ש דל"ש שם מניקת חבירו כיון דלא יכול לכופה והיא בעצמה הפקיעה השיעבוד שלה דהא האיש בודאי אינו מוציא אלא לרצונו א"כ היא בעצמה הפקיעה השיעבוד ואינה בכלל מיניקת חבירו וז"ב.
שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן קי״ב (ד׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא רביעאה, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.
