שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן י״א (י׳)

והנה מה שהקשה המג"א דמ"פ מר"ג דהא יש לומר דלא קבע ופירי בעי קבע אף למ"ד דפירי בעי סוכה מ"מ בעי קבע ע"ש. הנה זכורני שהא"ר דחה זאת דא"כ למה אמרו לא מפני שהלכה כך אלא שרצו להחמיר על עצמן ומהיכן דייק הש"ס כן דלמא באמת עשו מצד הדין ור"ג קבע לסעודתו על פרי אבל באמת לא נהירא לפענ"ד דהא הש"ס אמר כן גם על ריב"ז וריב"ז ודאי עשה כן מצד חומרא דמטעמת התבשיל ודאי א"צ סוכה ומדכלל המשנה הנך שתי מעשיות בהדדי ע"כ דלא עשו כן מצד הדין רק מצד חומרא. ובלא"ה יש לומר דא"כ מה קמ"ל דא"ל דקמ"ל דפירי בעו סוכה דזה אינו דלהס"ד לא מסתבר כלל דפירי לא לבעי סוכה ובפרט לר"ג דס"ל דמברכין מעין ג' על פרי דודאי מסתבר דבעי סוכה ושפיר מקשה. אבל בגוף קושית המג"א נראה לפענ"ד דהרי אמרו במשנה דריב"ז ור"ג החמירו על עצמן ור"צ לא רצה להחמיר על עצמו וכמ"ש הר"ן דמשנה קמ"ל דת"ח שרוצה להחמיר על עצמו רשאי ואם אין רוצה להחמיר על עצמו ג"כ לא אכפת לן ע"ש ואם איתא מה דמות יערוך הא לא מיירי בחד גוונא די"ל דשאני פירות דאם רצה לקבוע הי' מתחייב כיון דהי' פירות כשיעור שפיר יכול להחמיר על עצמו ולעשותו קבע אבל אם אין כאן שיעור אין מקום להחמיר וע"כ דשתי כותבות אין כביצה וחסר השיעור ואפ"ה החמיר על עצמו ושפיר קמ"ל דר"צ לא רצה להחמיר על עצמו ואף באוכל לא רצה להחמיר על עצמו. ובלא"ה יש לומר בישוב קושית המ"א הנ"ל עפמ"ש הר"ן דקמ"ל בזה דלא נקרא כל שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט דיכול להחמיר עליו בזה. ולפ"ז נראה לפענ"ד לפמ"ש לעיל בשם הריטב"א בקידושין ל"א בטעם הדבר דנקרא הדיוט דהרי באמת אין חפץ להשי"ת בקיום המצות רק לזכותינו ולפ"ז מי שאינו מצווה ועושה אינו ראוי שיקבל שכר כלל רק דעכ"פ רוצה להכניס עצמו בטוב לבבו במה שנצטוו אחרים ורוצה לזכות נפשו ג"כ ע"כ לא יקופח שכרו ולפ"ז זהו במה שאחר עכ"פ נצטווה אבל במה שלא נצטווה שום אדם בזה הוה הדיוט ע"ש ולפ"ז זהו במה שלא נצטוו לגמרי אבל כאן אם היה קובע על עצמו כל אדם חייב וא"כ הרי לא נקרא הדיוט במה שמכניס עצמו במצות השם וגם ארעי עושה קבע וא"כ מה קמ"ל בזה והנה הא"ר הקשה דמ"פ הש"ס מעשה לסתור הא יש לומר דביו"ט איירי וסעודת יו"ט קובע ולק"מ דרש"י במקומו הרגיש בזה וכתב דהקושיא הוא מטעימת תבשיל של ריב"ז דהיינו דטעימה ודאי אינה קובע ומדוקדק דברי רש"י דע"כ פירש דהקושיא מטעימה וכיון דהמשנה כלל שתיהן ביחד ע"כ דר"ג רק החמיר על עצמו וז"פ. והנה בהא דאמר רבה בשם ר"י דכותבת הגסה יתר מכביצה וק"ל לרבנן דבהכי מייתבא דעתי' וק"ל טובא דבמדרש איכה רבתי על פסוק נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפש נחלקו רבי ור' חנניא דרבי ס"ל דלהשיב נפש היינו כותבת ור"ח ס"ל בכגרוגרת והרי למשיב נפש הוא בעצמו השיעור של מיתבא דעתי' דהרי באמת רבי ס"ל ככותבת והיינו דזה משיב נפש ומייתב דעתי' של אדם וא"כ איך פליג ר"ח וס"ל בכגרוגרת והרי הוא פחות טובא מככותבת דאף אם ככותבת פחות מכביצה מעט כגרוגרת אינו רק כשליש ביצה ועיין מג"א סי' תפ"ו דנחלקו כ"כ דמלבד דלא מסבר דזה יסבור דבזה מיישב דעתי' וזה יסבור דלא מייתב דעתי' רק עד ככותבת דמלבד דדוחק שיחלקו בזה ויהיה הפרש גדול אף גם כיון דשיעורין הל"מ וא"כ כל דשיערו רבנן דבפחות מככותבת לא מייתבא דעתי' איך אפשר שיפול מחלוקת בהל"מ דהרמב"ם כתב בהקדמה לזרעים דבהל"מ לא מצינו מחלוקת ובאמת צ"ע דבתוס' יומא דף ע"ט ד"ה אמר הקשו דנימא דפליגי דמר סבר דהל"מ הי' בין על שאור ובין על חמץ ומ"ס דשאור בכזית וחמץ בככותבת ואף דיש לחלק דש"ה דעכ"פ הל"מ אמת בכזית רק דנחלקו אם הי' נודע אם היה גם על החמץ או לא אבל גוף הדבר תמוה וביותר תימה דבתוס' ישנים ביומא שם הקשו ג"כ קושית התוס' דלימא דחמץ בכגרוגרת וכתבו דבכגרוגרת לא שייך כלל ענין יתובי דעתא רק בכביצה או ככותבת יעו"ש והוא תימה גדולה כיון דר"ח ס"ל בהדיא דבכגרוגרת מייתבא דעתי' עכ"פ יכולין ב"ש לומר כן ומנ"ל ככותבת וצע"ג.