שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ק״ח (ב׳)

אשר שאל אותי בהא דמבואר בב"ש סי' א' ס"ק א' שנסתפק אם יכולה האשה למחול מצות לערב אל תנח ידיך והקשה על הרמב"ם דמנ"ל הא ודלמא הוא מקיים מצות לערב במקום שהולך אלא היא יכולה למחול עונה שלה וע"ז הקשה מעלתו הא מצות שבת שייך אף באשה כמ"ש הב"ש בעצמו ס"ק ב' בשם התוס' ב"ב וגיטין וא"כ למה תהיה יכולה למחול מצות שבת שלה וכשם שהיא יכולה למחול מצות שבת כמו כן יכולה למחול מצות לערב שלו ולפענד"נ הדבר ברור דבאשה ל"ש מצות שבת כל שכבר נשאת וכל מצות שבת אינו רק שתשא איש ויהי' לשבת יצרה דמסתמא יולידו אבל באם כבר היתה לאיש אף שלא הולידו בנים הא כבר קיימה מצות שבת שלה ולא חשו חז"ל רק בכללות אם נימא שלא תהיה צריכה לישא איש אז יבטל מצות שבת בכמה נשים שלא ירצו לשאת לאנשים שהרי אינם מצווים על פו"ר לכך תקנו חז"ל ועשו מצוה שלא יבטל העולם ולא לתוהו בראה אבל כל שכבר נשאת אין מצוה עלי' עוד שהרי על פו"ר אינה מצווית כלל ומכ"ש לשבת ובפרט כל שכבר הולידה בנים פשיטא דרשאית למחול עונתה. וראיה ברורה לזה דגם באיש אמרו מצות לערב ולמה לא אמרו מצות שבת וגם אמרו באשה דיכולה לטעון בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה ולמה לא טענה דבעית לקיים מצות שבת וע"כ דמצות שבת אינו רק בכללות להנשא אבל כל שנשאת אף שאין לה בנים לא שייך מצות שבת וזה מצות פו"ר והאשה אינה מצווית ע"ז כנלפענ"ד ועיין בתוס' גיטין דף מ"א ע"ב ד"ה לא תהו שכתבו דלכך לא כפינן בחציה שפחה אף דשייך שבת בשפחה משום דכיון דלא מפקדא אפו"ר לא כפינן שמא לאחר שתשחרר ג"כ לא תקיים והיינו שעליה אין מצוה רק בכללות שתנשא אבל לא לקיים פו"ר וכמ"ש ודו"ק. ובאמת דק"ל בהא דאמרו מצוה שתתקדש בעצמה וכתב הח"מ סי' ל"ז ס"ק ב' דאף דהיא אינה מקיימת מצות פו"ר מכל מקום היא עושית מצוה במה שמסייעת לו וכ"כ הר"ן בקידושין פ"ב ועיין בתשובותיו סי' ל"ב וקשה למה לא כתב דהיא מצווה על שבת (ואם נימא דהר"ן באמת כוון דלכך היא עושית מצוה דמסייעת למצות שבת מיושב קושית הגליון ד"ת שם) ואפשר כיון דשבת בודאי יכול להיות ע"י פלגש וא"צ קידושין בזה הו"ל כמ"ש הרא"ש פ"ק דכתובות אות י"ב דמש"ה אין מברכין על מצות פו"ר דיכול לקיים ע"י פלגש ואף אם נימא דפלגש אסור להדיוט אבל עכ"פ מצד שבת שלה בודאי יכולה לקיים ע"י שתהי' פלגש ומ"ל במה שהוא עושה איסור ולכך לא נקרא הקידושין מצוה ובלא"ה נראה לי בישוב קושייתו דעכ"פ לאחר שהולידה שוב לא שייך מצות שבת וגם באיש אינו רק מצות לערב אל תנח וכבר קיימה שבת. ובזה יש ליישב קושית הב"ש דמה חילוק יש בין קודם שהי' לו בנים דא"י למחול ובין אח"כ הא שייך לערב ולפמ"ש י"ל דעכ"פ מצוה שבת דשייך גבה א"י למחול ולוותר דבשלמא מצות לערב יכול לקיים באחרת ואינה רק לטובתה משא"כ שבת דשייך גבה ולכך בעינן שתלד בנים. והנה הלח"מ הקשה דהיאך מועיל הרשאתה בעונה הא בעונה קי"ל דאין תנאו קיים דהוה צערא דגופא ואמאי מועיל הכא מחילה ע"ש שנדחק. ולפענ"ד נראה דהנה כבר האריך המלמ"ל פ"ו מאישות דאמאי לא יועיל בעונה הא ניהו דהוה צערא דגופא הא בהכני ופצעני ע"מ לפטור מועיל אף דהוה צערא דגופא ע"ש ובגליון המלמ"ל שם הבאתי מ"ש בטוש"ע חו"מ סי' קנ"ה סל"ו דבקוטרא ובה"כ ל"מ מחילה כיון דהוה צערא דגופא וקשה ג"כ מהך דהכני ופצעני. אך לפענ"ד נראה דהנה עינינו הרואות בכל דבר שאדם מוחל לחבירו לפעמים אין המחילה בלב שלם רק משום הפצרת חבירו אך כ"ז בשחבירו ביקש מאתו שימחול לו אבל כשהוא התחיל עם חבירו למחול לו דבר פשיטא דמחל בלב שלם דמי ביקש מידו שימחול לו אם לא כי ברצון נפשו אמר זאת ולפ"ז שם דא"ל הכני ופצעני ע"מ לפטור שפיר פטור אבל במתנה עמה ע"מ שאין לך עלי שכ"ו יש לומר דעונה הוה צערא דגופא ולא מחלה בלב שלם וז"ב. ומעתה כאן דקדק הרמב"ם וכתב האשה שהרשית את בעלה שימנע עונתה שפיר מועיל מחילה דהיא התחילה עמו ובזה ודאי מותר. ובזה י"ל הא דהקשה המלמ"ל פט"ו מאישות דאמאי נקט רבינו שהרשית את בעלה אחר הנישואין הא אף קודם הנשואין היתה יכולה להרשות דהוא מתורת סילוק ע"ש שהאריך. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי מבואר בטוש"ע חו"מ סי' ר"ז ס"א דאם התנה המוכר טובת הלוקח דלא הוה תנאי דהוה פטומי מילי בעלמא וה"מ שנגמר המקח בסתם אבל אם בתחלת המקח התנה המוכר טובת הלוקח מועיל ע"ש.