שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ק״ו (ח׳)

והנה מ"ש דגם אם עושין נקב השני בברזא גדולה יש לחוש לדעת הנוב"י הנה כוון בזה למ"ש במהד"ת חלק יו"ד סי' קמ"ב וכבר מבואר במגן גבורים ח"ב סי' קנ"ט סתירת דבריו דע"י הברזא לא מקרי כלי ע"ש בתשובה לק' בערקסאז. ובאמת מ"ש מעלתו דיש לפקפק על הנוב"י במ"ש דמקרי זוחלין ואמאי הא הוה כעירב מקוואות וכמו מקוה שנחלקה לשתים דכך לי נחלק לרחבו או לגבהו כל שיש מחיצות סביב המים שבחוץ לכלי הוה כמקוה בתוך מקוה ולא נקרא זוחלין רק אם יוצא לחוץ. הנה לא ידעתי מהו שח כי הנוב"י לשיטתו דס"ל דמקרי עי"ז סתימת הברזא כלי גמור שמקבל טומאה ופשיטא דהוה הוייתן ע"י דבר המקבל טומאה ואין ענין מקוה לתוך מקוה לזה דזה כלי הוא ולא מקוה אבל במגן גבורים שם מבואר דלא נקרא כלי כלל ואין לחוש בזה ושוב הוה מקוה בתוך מקוה. ובזה הן נסתר ג"כ החשש דנטל סאה ונתן סאה דבאמת אינו רק חומרא בעלמא כמ"ש התשב"ץ הובא בש"ך ס"ק ס"ג אבל אין זה רק מפני מראית עין שיאמרו שכלו הוא שאוב. וראיתי בדגול מרבבה שכתב דבמקום שהוא מעיין הנובע אין לחוש שידוע שמעיין זה אין דרכו לפסוק עכ"ל. אמנם זה דוקא בהמקוה שהוא על המעיין אבל בתיבה זו שאדרבא עיקר חמימות הבא בשביל השאוב שפיר יש לחוש שמא תהי' כלו שאוב אבל עכ"פ לפתוח הנקב השני בברזא גדולה להפתחו בעת ששופך בו מים שאובין ולסתמו אח"כ לפענ"ד אין שום חשש. אך מה שחשש שמא הנקבים הנ"ל בצד אחד הגבוה מעט ובצד השני נמוך מעט ומקבל מים כ"ש שלא במסמוך. הנה מ"ש דא"א לצמצם דקי"ל א"א לצמצם הנה בידי אדם נחלקו בזה הפוסקים ועפר"ח יו"ד סי' מ"א ובכו"פ סוף סי' ס"ג אבל החשש הנ"ל הנה אף שבמי מעיין אין לחוש כ"כ כמבואר סעיף מ"ם ע"כ דכיון דאנן מחמרינן גם במי מעיין גם כאן יש חשש שיהיה כלו שאוב ע"כ יעשו נקב בצד השני ג"כ שאז יצא מתורת כלי לגמרי כנלפענ"ד. והנה דרך אגב אזכיר מה שרצה הרב החריף ומפולפל מוה' מענדיל העליר בהגאון החריף מוהר"ץ ז"ל בעהמ"ח ס' טיב גיטין לפרש הענין דלא יטבול בכיפין וגם ענין שאוב דפסול דבאמת צ"ב היאך עלתה טבילה לו להאדם הטמא הא בעלותו למים הוא מטמא המים שנגעו באדם טמא והגיד לי שהרשב"א הרגיש בזה ולא ידעתי כעת מקומו וע"כ רצה לפרש כיון דהמים הם בקרקע וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואינו מטמא ולכך כשהוא בכפין שאז אינו מחובר לקרקע שוב נטמאו המים ולכך גם שאוב שאינו בא מהקרקע הוא טמא ורצה לתלות בתלוש ולבסוף חברו דלכך כשבא השאוב למים הוא טהור. והנה אם כי הוא טוב להשמעת אזנים אבל אינו מכוון דמלבד דא"כ מה יענה לר"א דס"ל שגם המחובר בקרקע אינו כקרקע אף גם דא"כ יקשה דא"כ במקדש לא היה פוסל שאוב דהרי משקה בית מטבחייא הי' דכן ולא נטמאו כלל ואף שיש להמעיין בסוגיא דפסחים דף ט"ז ליישב אבל הדבר א"א לאמרו וע' ביומא דף ל"ה כמה טרחות טרחו לענין החמין שהכניסו להכהנים כמ"ש המרדכי בהלכות מקוואות ועיין בירושלמי ביומא שם ואף שיש לומר דשם דהטבילה הראשונה היתה על בית הפרוה דאינו קדש לא הוה כמשקה בית מטבחייא אבל משאר טבילות קשה וגם גוף הדבר שהקשה דהמים בטל. הנה אף כי הגיד שכ"כ בספר חתם סופר בשם הרשב"א הנה אין הספר חתם סופר בידי לעיין אבל חתם סופר ועד כשר שמעיד כן. אך לפענ"ד נראה דבאמת כל שבא בתוך הארבעים סאה פשיטא דהטהרה קדמה לטומאה ועיקר קושייתו הי' דטרם שבא כלו לתוך המים עוד נטמאו המים שלא נטהר האדם עדן ואח"כ נטמאו המים האחרים אבל גם זה לא קשה שהרי המים שנגעו בשטח הגוף בטלו לגבי המים האחרים מתורת זריעה והשקה כמשפט מים טמאים שבטלו בזריעה והשקה ואיך שייך טומאה ועיין בריטב"א בחידושיו למכות דף ד' גבי הטובל בים הגדול ותמצא סעד לדברי ובב"י סי' ר"א בבדק הבית הובא דברי הריטב"א האלו ע"ש ודו"ק