שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ג׳ סימן ק״ו (כ״א)

והנה בדברי הרמב"ם פ"ז מק"פ הנ"ל והראב"ד כבר הבאתי למעלה דלשטת הראב"ד קשה טובא היאך יליף הש"ס מזה דעוסק במצוה פטור מן המצוה כיון דבאמת הי' יכולים לטבול ולהזות עליהם רק שעברו זמן השחיטה וכבר נתקשה בזה בהגהת מחנה אפרים ובהרבה ספרים ובאמת הריטב"א בסוכה הרגיש בזה וכ"כ בזה וכעת נראה לי דבר חדש דהנה באמת הכל תמהו במה דשאלו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע והא תשובתם בצדם בשביל שנטמאו לנפש אדם לכך א"א להם להקריב בטומאה וגם לשחוט עליהם א"א ועיין בחידושי ריטב"א. והנה לשיטת הרמב"ם יש לומר דבאמת הא גופא שאלו אחרי שהם בי"ד וכבר טבלו והזו ואפ"ה אסור שאלו למה נגרע והא שוחטין וזורקין על טמא שרץ הואיל וראוי לערב וה"ה טמא לנפש אדם כל שראוים לערב למה יגרעו כמו שבאמת הראב"ד חלק עליו מטעם זה. אך לשיטת הראב"ד קשה למה לא טבלו והזו מקודם וא"כ לימרו לנפשייהו שהפסידו על עצמם. אך נראה דבאמת צ"ב אחרי שרואים אנו שהי' בני אדם של צורה ששאלו כהוגן ומשה רבינו הוזקק לשאול פי ד' איך לא זרזו עצמם שיטבלו ויזו עליהם מקודם. אמנם נראה דהכי הי' שאלתם דהם סברו כיון דהם עוסקין במצוה ופטורים מן המצוה מהראוי שישחטו ויזרקו עליהם אף שהם טמאים דבשלמא אם הי' נטמאים במקרה ע"ז אמרה תורה דטמא לא יאכל בקדשים משום דפשע שנטמא אבל הם שטמאו עצמם בידים למצוה הי' נראה להם שהם אינם בכלל טמאים וזהו אמרם אנחנו טמאים לנפש אדם היינו שלא נטמאים במקרה רק טמאים, ובזה מדוקדק בלשון אנחנו טמאים לנפש אדם והיינו שטמאנו עצמינו לשם מצוה למה נגרע ומעתה שפיר למדו מזה דעוסק במצוה פטור מן המצוה.