שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן נ״ז (ז׳)

והסברא נראה לפענ"ד דהא עיקר הבחנה שמא היא מעוברת ונעשה על הספק ואיך שייך לומר דלמא יבא אליהו דהא עיקר נעשה בשביל שאנו לא ידענו הבירור כלל ואיך נוכל לסמוך על הבירור של אליהו ואנן אין אתנו יודעין עד מה והרי כל עיקר התקנה היה בשביל זה אבל כאן בדבר שנפל במקרה שפיר סמכינן על זה דאם יבא אליהו והנה התוס' נדחקו בהא דקטנה דאף שלא חשו בהבחנה (לגזור) קטנה אטו גדולה אבל לענין יבמה מודה וצ"ל דחשש כרת בזה חיישינן טפי וכמו דאמרו ביבמות דף קי"ט לאיסור כרת חשו לאיסור לאו לא חשו וכמ"ש רש"י שם דלהרחקה לא חשו ללאו ועיין מהרי"ק שורש ע"ב ובתה"ד ובמלמ"ל פ"א מיו"ט ולכך לאיסור כרת חייש משא"כ לאיסור לאו ועיין משנה למלך פי"א מגירושין הכ"ד דלא הזכיר דברי התוס' האלו שמזה ראיה דביבמה חשו טפי. ובגוף קושית הצ"ץ דאיך שייך דבר שיל"מ דהא ממנ"פ הוא מותר נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה בהא דמבואר בסימן נ"ז דבעינן לשהויי יב"ח ודעת הת"ח דבשנת עיבור בעי י"ג חדש וכלם הקשו דבחולין דף נ"ז אמרו מעשה באחד שנפחתה גילגלתו ועשו לו הידוק של קרי' וחי' א"ל רשב"א משם ראיה ימות החמה היו וכיון שעברו עליו ימות הצינה מיד מת אלמא דתלוי בימות החמה וצינה ואין ענין לעיבור ע"ש. והנה נסתפקתי לפי מה דנתבאר דתלוי בימות החמה וצינה איך הדין אם היה בימות הצינה במקומות שהם חמין ואין שם ימות הצנה כמו בארץ בראזיל' שהיא רחוקה מקו המשוה לצד דרום שקוטב דרומי גבוה שם עשרים מעלות ויותר וקוטב צפוני נסתר להם תחת האופק עשרים מעלות ויותר וימות החמה הם להם מתשרי עד ניסן וימות הגשמים מניסן עד תשרי ועיין בשו"ת מהרח"ש ח"ג סי' ג' מה שהאריך אם צריכים להתפלל על טל ומטר מתשרי ועד ניסן יעו"ש וגם בזמנינו יש מקומות שהחמה היא בימות החורף כמו בקיץ וא"כ לא שייך שימות הצנה עוברים וא"כ שוב בזה אינו מועיל יב"ח ובש"ס שם מיירי במקום שהוא כסדר השנה חורף וקיץ אבל אם לקחוהו בימות החורף והעבירוהו למקום שהם ימות החמה א"כ גם ביב"ח לא ימות והו"ל ספק טריפה ולדעתי יש לומר מה שהאריך הרשב"א סי' צ"ח בודאי טריפה שראינו שחיה ואמר שהיה בדרך נס ולפמ"ש יש לומר שהיו במקום שחם ואף במקומותינו הי' במקום שלא שלטה בו הצינה וחי ועכ"פ שפיר שייך לומר דהוה דבר שיל"מ דשמא יעבירו אותו במקום שאין שולט הצינה וא"כ לא שייך לומר דממנ"פ מותרת דהא באמת היא טריפה ומה שחיה בשביל שלא שלט הצינה וא"כ הוה שפיר דבר שיל"מ וע"כ כתב הרשב"א דאינו ברור שיהיה כן ולא מקרי דבר שיל"מ. ולפ"ז מיושב היטב קושית הש"ך דשם בביצת ספק טריפה דבעוף הוא תלוי בטעינה בביצים ואינו תלוי בחורף ובקיץ וא"כ שוב ממנ"פ לא הוה דבר שיש לו מתירין כקושית הצ"ץ ודו"ק. וגם לענין הביצה כיון שהיתה במעי טריפה ניהו שהטריפה היתה יכולה לחיות אם יעבירו אותה אבל הביצה נתגדלה באיסור שבאמת היא טריפה ודו"ק. והנה במ"ש הר"ן דספק מוכן ביו"ט שני מותר משום דהוה ס"ס והש"ך סי' ק"י ס"ק נ"ו הקשה על מ"ש הרמ"א דבדבר שיל"מ לא מועיל ס"ס. ולפענ"ד ל"ק דהא כל הסברא דלא מועיל ס"ס בדבר שיש לו מתירין כיון דבספק אחד מחמרינן בדבר א"כ הו"ל כודאי איסור וא"כ הספק השני ל"מ דבודאי איסור ל"ש ספק וגם הו"ל רק ספק אחד וא"כ זה שייך בספק בדבר שיל"מ בספק בתערובות אבל ספק מוכן ביו"ט שני א"א לבא רק בשני ספיקות א"כ אף בדבר שיל"מ מועיל. ובזה הבינותי מ"ש הר"ן שם דהו"ל ס"ס וא"א לבא רק בשני ספיקות ולמה לו סיום זה והא ס"ס בדבר שיל"מ ג"כ מועיל ולפמ"ש אתי שפיר דאדרבא מזה ראיה דבשאר ס"ס ל"מ ס"ס בדבר שיל"מ וכאן שאני דא"א לבא אלא בשני ספיקות ודו"ק היטב. ודרך אגב האריך במה שהאריך הפ"י בהא דקי"ל דאף בתרנגולת העומדת לאכילה דהביצה אסורה ואסורה בטלטול וכמ"ש התוס' ריש ביצה והפ"י האריך דלמה יאסר בטלטול דכל הטעמים לא שייך לענין טלטול. ולפענ"ד הטעם פשוט דכמו דחיישינן שלא יסחור בנבלות וטריפות דחשו שמא יאכל ולדעת הרבה פוסקים הוא מן התורה א"כ עכ"פ אסרו מדרבנן בטלטול דשמא כשיטלטל ישכח ויאכל וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשה הפ"י מהא דאמרו בשבת דף מ"ה גבי קינה של תרנגולים דמוקמינן לה דאסור בטלטול משום דאית בה ביצה ופריך והאמר ר"נ מאן דלית לי' מוקצה לית ליה נולד ומוקמא בביצה שיש בה אפרוח וכתבו התוס' שם דדוקא באית בה אפרוח הא סתם ביצה מותר בטלטול ומאן דלית לי' הרי דלענין טלטול שרי אף דבאכילה אסור משום משקין שזבו אבל בטלטול שרי והיא קושיא עצומה. ולפמ"ש אתי שפיר דשם דמיירי בשבת דל"ש דאתי למכלינהו דהא אסור לצלות בשבת ולאכל חי' זה ל"ש ולכך שרי בטלטול דל"ש החשש דלמא אתי למיכל אבל ביו"ט דשייך החשש דלמא אתי למיכל שפיר אסור ודו"ק היטב והמג"א ר"ס תקט"ו נדחק בזה. ולפמ"ש א"ש וזכורני שבתשובה כתבתי ליישב קושית הפ"י וא"י מקומו. ובזה מיושב הך דאושפזיכני' דר' אדא דשפיר אסור לטוותו האידנא דהא אסור בטלטול דלמא אתי למיכל היום והיום אסור באכילה ודו"ק. ובזה מיושב קושית הצל"ח דלמה יהיה אסור לטוות היום לצורך מחר שהוא שבת ולפמ"ש אתי שפיר דחשו שלא יאכל היום ודו"ק. והנה בגוף קושית הצ"ץ על הרשב"א דהיאך שייך בזה דבר שיל"מ הא ממנ"פ מותר נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה הרשב"א לשיטתו דס"ל דודאי טריפה לא מועיל יב"ח דאמרינן דנס נעשה לו ואעפ"כ טריפה וע"ש בש"ך סי' נ"ז. ולפ"ז נראה לי דספק טריפה שפיר הו"ל דבר שיל"מ וא"ל דאם יחיה יב"ח שוב אגלאי מלתא דהיא לא היתה טריפה דז"א דיש לומר דבאמת היתה טריפה רק שחיו יב"ח ונעשה לה נס וא"כ יכול להיות דבאמת היתה טריפה ורק שאח"כ נעשה לה נס וא"כ לא שייך ממנ"פ וע"ז חידש הרשב"א דשוב לא הוה דבר שיל"מ דאינו ברור שיהי' לה נס. ובזה מיושב קושית הש"ך דבאמת מה דל"ח באמת שנעשה לה נס ובאמת היא טריפה משום דכל שאינו רק ספק טריפה מה"ת לומר דהיתה טריפה ולמה נתלה בנס ולפ"ז להס"ד טרם שחידש רב אשי דגם בספק דרבנן אמרינן דבר שיל"מ לא בטל א"כ זה אינו רק חשש דרבנן ולא שייך דבר שיל"מ דמה"ת לחוש שמא נעשה לה נס ושוב לא מקרי דבר שיל"מ כקושית הצ"ץ אבל לאחר שחידש ר"א דגם בספק דרבנן אמרינן דבר שיל"מ שוב הי' מקרי דבר שיל"מ וחש שמא נעשה לה נס ודו"ק: