שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן נ״ז (ג׳)

והנה בשנת תרכ"ה הקשה אותי הרבני המופלג מוה' יחיאל עזריאל נ"י מבארדייב במדינת הגר בהא דמוקי בספק טריפה והרי טריפה אינו מוליד וא"כ ממנ"פ כשרה אם כשרה היא ודאי כשר ואם טריפה הרי חזינן דמוליד. והשבתי דלק"מ דלפמ"ש רש"י דטריפה היינו שנולדה מתרנגולת טריפה וא"כ הרי טריפה ודאית ל"מ מה שמוליד כמ"ש בש"ע דאפילו יב"ח ל"מ ואמרינן דחי' ע"פ נס או כמ"ש מהרש"ל דהוה ממעוטא ע"ש בסי' כ"ז וה"ה דיכולה להוליד. ובזה מיושב מה שפירש"י בספק טריפה שנולדה מתרנגולת טריפה ולא פירש שהוא ספק טריפה התרנגולת והפ"י כתב דהו"ל דבר שיל"מ שמא תטעון אח"כ והוא תמוה כמ"ש בגליון שהוא נגד הש"ע מ"ש בשם הרשב"א ואף אם נימא דרש"י חולק על הרשב"א אכתי קשה לישני בכה"ג ולפמ"ש אתי שפיר דבכה"ג שוב ראיה מדקא הולידה דהתרנגולת כשירה ובזה מיושב גם קושית הש"ך על הרשב"א דלמה לא דייק מכאן דספק טריפה לא הו"ל דבר שיש לו מתירין. ולפמ"ש אתי שפיר דרש"י לא פירש כן ודברי רש"י מוכרחים ודו"ק. והנה בענין ספיקא דרבנן ולקולא הנה הרמב"ן בספר המצות שורש א' הקשה לשיטת הרמב"ם דכתב דכל העובר על דברי סופרים הוא בכלל לאו דלא תסור א"כ למה הקלו בספיקו והאריך בזה. ולפענ"ד נראה דכל הטעם דלא תסור הוא שהתורה רצתה לכבד החכמים ולייקר דבריהם למען ישמעו העם ולא יקלו ראש ולפ"ז כל שיש ספק בזה אם אסרו חז"ל כן או לא שוב הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא ולא שייך לא תסור דכל הטעם מפני כבודן של חכמים וכל שיש מקום לומר שלא עבר על דברי חכמים אינו פוגע בכבודם כי נוכל לתלות שלא עבר על דבריהם וז"ב. ומה שהקשה הרמב"ן דא"כ היאך דחי דאורייתא לדרבנן הא גם דרבנן הם מה"ת לפענ"ד כיון דכל הטעם משום כבודן של חכמים א"כ שוב שייך דברי הרב ודברי התלמוד דברי מי שומעין והרי תורה היא דברי הרב ודברי חז"ל הם דברי התלמוד ואף שהתורה אמרה שנכבד להתלמוד היינו לא כנגד דברי הרב ועיין ב"ב דף קי"ט ע"ב דנחלקו אם חולקין כבוד לתלמוד במקום הרב או לא ואף דהיכא דפליג ליה רב יקרא חולקין היינו דוקא מה שאינו מתנגד לדברי הרב אבל מה שמתנגד לדברי הרב דברי הרב בודאי עיקר נגד דברי התלמוד וז"ב. ומ"ש מהא דאם האחד אוסר ואחד מתיר ואזלינן לקולא היינו משום דל"ש כבודן של חכמים דהא גם זה ת"ח ומה חזית וא"כ שוב מהראוי להקל. ומ"ש דהרי עונשין של דבריהם אינו רק נדוי או מכת מרדות ולא יותר. לפמ"ש אתי שפיר דהעיקר הוא כדי שלא יזלזלו בדבריהם וא"כ כל שעונשין נדוי או מכת מרדות שוב יקיימו דבריהם וסגי בזה. עוד נראה לי דיש חילוק בין היכא דרבנן גזרו כדי לעשות סייג לתורה זהו שהוא בלא תסור דע"י דברי רבנן יתקיים דברי תורה אבל דברי רבנן גרידא ואינם משום סייג לתורה זהו רק בכלל לא תסור אבל אינו לוקה ע"ז וכשתסתכל בדברי רבינו בספר שופטים ימצא מבואר שרק על מה שהוציאו בהיקש ובי"ג מדות או שהם סייג לתורה בזה הוא לאו דלא תסור אבל מה שפירשו בעצמם ואינו סייג לתורה זה אינו לא תסור רק בכלל לא תסור ובזה מבואר דלכך עשה של תורה דחי לדבריהם דהרי עיקרו הוא משום סייג לתורה וא"כ עשה של תורה ודאי דוחה וז"ב. וזהו מ"ש בברכות י"ט אחיכו עליו לאו דלא תסור דאורייתא ואמרו כל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו ומשום כבוד הבריות לא גזרו רבנן והרמב"ן מקשה מזה דמבואר דהוא רק סמך בלבד. ולפמ"ש א"ש דעיקר דרבנן מה שגזרו סייג לתורה זהו לאו דלא תסור ומה שחידשו מדעתם הוא רק בכלל לא תסור ואסמכתא בעלמא ולכך משום כבוד הבריות לא גזרו דע"ז מחלו חז"ל וא"כ גם מה שהוא סייג לתורה כיון דהעולם אינן מבינים זאת לכך לא שייך לא תסור דכבודם של חכמים מחלו מפני כבוד הבריות וא"כ לא שייך לא תסור בזה ודו"ק. ובזה מדוקדק מה שאמרו כל מילי דחכמים אלאו דלא תסור אסמכינהו רבנן והיינו דאף שאר דברי חז"ל שאינם סייג אסמכינהו אלאו דלא תסור ומשום כבודן של בריות מחלו חז"ל ולכך לא פלוג רבנן ובכל לאו דלא תסור לא גזרו במקום שיש כבודן של בריות וז"ב. ואם כנים הדברים ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דבזה יש לומר מה דבאתחזיק איסורא אף סד"ר לחומרא משום דכל הטעם דסד"ר לקולא אף שהוא בלא תסור כתבתי משום דל"ש כבודן של חכמים די"ל דל"ש כלל אסורם בזה ולפ"ז במקום דאתחזיק איסור והחזקה היא מה"ת שכך הם הדברים וא"כ מחזיקין הדברים שכן הוא ושייך לא תסור דיש בזה משום כבודן של חכמים. ובזה מיושב היטב הקושיא שהבאתי הלא מראש דלמה אמרו לר"י דאמרו משום גזירה סד"ר ולקולא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל הטעם דמחמרינן משום דשייך לא תסור ולפ"ז לפמ"ש דמה דאינו משום סייג רק דרבנן חדשו אינו בלא תסור רק בכלל דלא תסור א"כ כאן דהוה גזירה לגזירה א"כ אינו משום סייג רק דחז"ל עשו אותם בכלל משקין שזבו ובזה סד"ר ולקולא אף באתחזיק איסורא דאינו רק בכלל דלא תסור ודו"ק והבן בדברים כי נעמו.