שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן רי״ט (י׳)

והנה המעיין במ"ש למעלה יראה שכבר הרגשתי בזה אך מה שרצה לחלק בין תשמישי קדושה לגוף קדושה המעיין בשו"ת מהר"מ פדוואה יראה דגם בגוף הקדושה רצה להתיר לחתוך וכן קי"ל ביו"ד סימן ר"צ ע"ש. גם מ"ש לחלק בין אם אנו דנין על האיש או על החפץ הנה אף שסברא אלימתא היא אבל בכ"ז המעיין ביו"ד סי' א' ימצא דאין לחלק כן שהרי שם אנו דנין כשאינו לפנינו הבודק לבדקו ולא אשתמיט אחד מלחלק כן ע"ש וצ"ע. והנה הענין של רובא יחדתי תשובה מיוחדת ולא אכתוב כאן אך בקושיתי מהך דתפילין להיות כי קושיא גדולה היא רציתי לחלק דשאני התם בהך דהט"ז דיכולין לעשות מכל הקדושה תשמיש אחר שיהיה כלה קדוש אף שהיא תשמיש קדושה קלה מכל מקום טוב יותר משתגנז אבל כאן ניהו דעושין להשלים איזה שורות או פרשה אחת אבל השאר יהיה נגנז וא"כ טוב יותר לגנוז כלה שהיא בשלימות וקדושה אחת אבל אם מחסרין ממנו והנותר נגנז הוא בזיון אצל הנותר שאינו משתמש כלל דקדושה וגם נחסר ממנו רוב הקדושה. אבל באמת המעיין בשו"ת מהר"ם פדוואה הנ"ל יראה דגם בזה אין לחלק ובאמת שאין סברא כלל דאטו כל אות בפ"ע או שורה לבדה אינו קדוש וכל התורה כלה שמותיו של הקב"ה ושפיר אין בזיון ואדרבה גניזתה זהו קדושתה ועיין בסי' ר"ץ ביו"ד בהג"ה שם וע"כ קושייתי נשארה קמה וגם נצבה וצע"ג. ומדי דברי בעניני חנוכה אמרתי להזכיר מ"ש לי הרב החריף מוה' יצחק שמעלקיש ני' מזראוונא ביום ו' עש"ק ויגש תרי"ג בעניני חנוכה על קושית הפ"י דבשמנים הפסולים יש שמן שריפה ומה איסור שייך בזה לענין חנוכה וע"ז כתב ואכתוב בקוצר דהנה נסתפק אם מברך כהן בכל עבודה שעובד דל"מ שמברך ובמנחות ע"ה וברכות ל"ז מבואר דכהן מברך שהחיינו אבל אינו מבואר דמברך ברכת העבודה כגון הקרבת תמידין שהיא מצוה ואולי הטעם משום דהוו שלוחי דרחמנא ובשלמא בשלוחי דידן שייך לומר דמברך כיון שעושה בשבילו ושליחו כמותו משא"כ אם הוא שלוחא דרחמנא ואינו שליחות גמור לא שייך שיברך ואף אם נימא דאינו מברך עדיין יש להסתפק בשריפת קדשים דאינו דומה לעבודה למה לא יברך בשריפת תרומה הנה יש להסתפק ג"כ אם מברך ואף לשיטת רש"י דאינו רק משום דלא ליתי לידי תקלה מ"מ יש לומר דמברך כעין מ"ש הטור באו"ח סי' שצ"ה לענין עירובי חצירות דמברך דעושה מצוה שלא יוציא מרשות לרשות ומברך ואף דעל מים אחרונים כתבו התוס' שאין לברך דאינו רק משום סכנה מכל מקום יש לומר דמברך ומכ"ש לשיטת התוס' דהוה מצוה דאורייתא או דרבנן דיש לברך ואם כן לפ"ז י"ל דלכך אין מדליקין בשל שמן שריפה דאין עושין מצות חבילות חבילות דמה"ט אין מברכין על כוס אחד שתי ברכות כמבואר בפסחים ואם כן לכאורה קשה על הא דאמרו בשבת כ"ה מ"ט אין מדליקין בשמן שריפה בשבת אם נימא דמברכין על הדלקת הנר בשבת אם כן הו"ל עושה מצוה חבילות חבילות. מיהו יש לומר כיון דבאין לו אמרו בפסחים ק"ב דאין לו שאני וא"כ עכ"פ כשאין לו שמן אחר מ"ט אין מדליקין ולכך אמר שמא יטה ולפ"ז לענין שמנים הפסולים לנ"ח דכתב הפ"י דשייך דוקא ביש לו שמן אחר דאל"כ לא שייך לחוש לכבתה זקוק לה וא"כ שוב בכה"ג אין עושין מצות חבילות חבילות הנה זה תו"ד בקצרה ונבאר אחת לאחת מה שנסתפקת אם מברך הכהן על עבודה שעובד וכתבת דאינו מברך משום דשלוחא דרחמנא הוא. הנה הרמב"ן כתב בשורש הי"ב בספר המצות שהכהן מברך על כל אחת מעבודות ברכה והמלמ"ל פ"א ממעה"ק ה"א ביאר דמברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעבוד עבודה וכמו דמברך באכילת תרומה וקדשים ע"ש והנה מבואר דמברך ומ"מ בשריפת קדשים נראה לי ברור דאינו מברך דהוה ע"י עבירה ופשיעה כמ"ש בסוף דבריך וכן מצאתי בשו"ת הרשב"א סי' ח"י דעל השבת הגזילה וחזרת ריבית אין לברך שלא מצינו ברכה על מצוה שבאה מתוך עבירה וכל מצוה דאפשר למעקרה לא מברך עליה דלא חשיב מצוה כמ"ש בכתובות אילו אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל וע"ש ברשב"א דעל מתנות כהונה אין מברכין דכהנים משלחן גבוה קא זכו ע"ש ועיין באבודרהם מ"ש בזה וא"כ נסתר כל בנינך גם מ"ש דלכך אין מדליקין דאין עושין מצות חבילות חבילות הנה באמת הוה כקידושא ואבדלתא דמברכין כאחת ועיין פסחים שם ובמ"א סי' קמ"ז ובספרי יד שאול סי' רס"ה הארכתי בענין אין עושין מצות חבילות חבילות ע"ש ואכ"מ. ומה שהקשה על מה דאמרו במנחות ע"ה הי' עומד ומקריב מנחות מברך שהחיינו דאמאי מברך הכהן הא הרמב"ם פי"א מהלכות ברכות כתב דמהראוי לברך שהחיינו אותו שמקיים המצוה לא העושה אותה בשביל אחר ועיין מ"א סי' תרפ"ח והאריך בזה וכתב דמש"ה פירש"י שהישראל מברך אבל הרמב"ם דפסק דכהן מברך קשה ולפענ"ד אתי שפיר בפשיטות הנה לפמ"ש הפר"ח סי' תקפ"ח ע"ש ובלא"ה כיון דהכהן שלוחא דרחמנא הוא וא"כ מהראוי שיברך הוא דהוא בעלים של הקרבן וז"פ וברור. ומ"ש ליישב קושית התוס' דמהר"ן מוכח דמותר להשתמש לאורה דלמא אסור להשתמש רק משום דכבתה זקוק לה וע"ז כתב עפ"י דברת הט"ז בסי' תרע"ה דבשבת הוה קודם שקיעה זמן התחלה כיון דא"א להדליק אח"כ ע"ש אם כן ה"ה בשבת ל"ש כבתה זקוק לה דזה היא תקנת חכמים שאם כבתה זקוק לה והיינו אם יכול להדליק אבל בשבת דא"א להדליק לא שייך כבתה זקוק לה ע"ש זת"ד וכיון לחידושי הרמב"ן על שבת שנדפס מחדש שכתב ג"כ סברא זו. ובאמת אם נימא דיכול להדליק ע"י עכו"ם דהדלקה אין עושה מצוה א"כ שוב היה יכול להדליק בשבת ע"י עכו"ם דהוה שבות במקום מצוה לדעת בעל עיטור שם ועס"י ש"ו: