שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן קפ״ה (י״א)

ובזה אמרתי ליישב מה דקשה לי טובא לפמ"ש המלמ"ל פי"א משבת דהא דאמר תקריב אפילו בשבת מותר למלוח והא אין עיבוד באוכלין וכתב דעולה כיון דאינו נאכל לא מקרי אוכל ולפ"ז בנדרים ונדבות מותר למלוח דלא שייך עיבוד בזה. אך בתשובה כתבתי בזה ליישב קושית המלמ"ל הנ"ל דהא דאצטריך קרא דמותר למלוח בשבת היינו לענין דלא נימא דהוה כבורר דהרי בורר הדם מן הבשר והארכתי בזה וא"כ לפ"ז מ"פ הש"ס השתא סלותי מסלתינן דהא בנדרים ונדבות אסור משום מולח ובאוכל לא שייך בורר ומותר למלוח ורק בדם אסור והיא קושיא גדולה. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי בורר גופא הוי מלאכת שאצל"ג והרז"ה חידש דבורר אף מלאכה שאצל"ג חייב אבל באמת אם נימא דקי"ל כר"י במלאכה שאצל"ג א"כ לא יצא בורר מכלל שאר מלאכות וא"כ לר"ש שפיר פריך דלא שייך בורר דאף דנימא דביו"ט חדשה תורה בבורר דאף דהוה מלאכה שאצל"ג חייב מכל מקום בחוה"מ פשיטא דשרי וא"כ שפיר פריך לר"ש לדידיה לא צריך קרא השתא סלותי מסלתינן ודוק היטב כי הם דברים חריפים ומתוקים ת"ל. אך לפמ"ש קשיא בהא דפריך ביבמות דף ל"ג זר ששימש בשבת במאי אי בהקטרה הא אמר ר"י הבערה ללאו יצאת ומאי קושיא דלמא מיירי שליקט עצי מערכה בשבת והוה מעמר בשדה דחייב וגם קשה בהא דאמר בביצה דף י"ב השוחט עולת נדבה ביו"ט דלוקה וקאמר דאמר לך מני ב"ש דלב"ה שייך מתוך ומאי קושיא והא בעינן צורך קצת וכתבו התוס' דאכילת גבוה חשוב צורך קצת ולפמ"ש הא משכחת לה כגון שאין עצים מבוערים וצריך לבער עצים משלו וצריך ללקט עצים חדשים וזה אסור ובזה לא שייך מתוך וצ"ע ודוק היטב בכל מ"ש. והנה התוס' כתבו להוכיח דמלאכת חוה"מ מן התורה מהא דאמרו בע"ז דף כ"א ות"ל משום לפני עור והרי בדרבנן לא שייך לפני עור ולפמ"ש אתי שפיר דבכותי שוב לא שייך מתוך דלגבי דידי' לא התירה התורה לכותי לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש ביו"ט דהוא אינו מצווה על עונג יו"ט ושוב אסור מלאכה מן התורה ודוק. והנה אחר שנים רבות נזדמן לידי ספר חיי אדם ונשמת אדם וראיתי בהלכות שבת כלל י"ג שביאר בדין מעמר ואמרתי לרשום קצת מה שראיתי בהעברה בעלמא והנה הביא בשם הכ"מ פ"ח משבת שכתב בשם הר"ן דדוקא שקבצם ממקום שנפלו לו שם מן האילן אבל אם קבצם מבית לא כדאמרו פ"ק דיו"ט מעמיד ערימה לא הוה גמר מלאכה וע"ז כתב המחבר דחפש בר"ן ולא מצא הנה ט"ס נפל בכ"מ וצ"ל הרמ"ך וכ"כ לפנינו והיודע לשון הרמ"ך מכיר והכ"מ זה דרכו להביא דברי הרמ"ך בהלכות שבת ומה שהאריך שם לחלק בדברי הרמב"ם הנה רבינו בודאי לא ס"ל החילוקים האלו שהרי אין דרכו להביא רק מה שמפורש בתלמוד וזה עכ"פ אינו מפורש. והנה בחידושי לתורה אמרתי במ"ש פרשת שלח ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת ולא נודע לאיזה צורך כתב שהיו בני ישראל במדבר ועיין רש"י שכתב בגנותן של ישראל דיבר. ולפענ"ד נראה דהנה התרגום אונקלוס פירש דאשכחו כד מגבב אעין והיינו מעמר ולכאורה כיון דמעמר אינו רק בשדה במקום גידולתו ולפ"ז כיון דבמדבר היו ומדבר אינו מצמיח כדאמרו בחולין דף פ"ח ע"ב וא"כ שוב לא שייך עמור ולא שייך לחייב מקושש עצים אך לפמ"ש התוס' שם ד"ה אלא דכשהיו ישראל במדבר הי' מצמיח ע"ש א"כ כיון שהי' במדבר שפיר חייב מקושש עצים וז"ש ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים וראיתי בספרי שכתב וימצאו איש מקושש עצים תולש מן הקרקע והיינו שאל"כ לא שייך מגבב. וזה לדעתי מה שאמר ויקריבו אותו המוצאים מקושש עצים ודרש בספרי מגיד שהתרו בו מעין מלאכתו והיינו שהיו צריכין לראות אם מגבב עצים מן השדה במקום גדולו ולהתרות בו בזה משום מעמר ודוק היטב שוב ראיתי בשבת דף צ"ו ע"ב דמפרש בהדיא דמקושש מעמר היה ובחידושי אמרתי בזה דבר חריף דהנה התוס' הקשו בפסחים דף מ"ו לענין הואיל דכל מלאכת שבת יתבטלו דשייך הואיל וחזי לחולה וכתבו דחולה שיש בו סכנה לא שכיח ולפ"ז במקושש שהיו כל ישראל שם אף דנימא דבששים רבוא איש מ"מ לא שכיח חולה שיש בו סכנה וגם דחזי למילה לא שייך דמכשירי מצוה שאפשר לעשות מאתמול לא דחי שבת דלא קי"ל כר"י מכל מקום הא צריך הי' עצים למערכה של מזבח ועבודה הותרה במקדש ואפשר שגם מכשירים שאפשר לעשות מאתמול דהותר כמו ביו"ט לר"י ומכ"ש בעבודה דהותר לגמרי וגם עצים אינם מקרים מכשירים כ"א אוכל נפש בעצמו כמ"ש הר"ן ועיין ט"ז סי' תק"א באו"ח וא"כ למה נתחייב מיתה הא שייך הואיל וצורך לעבודה. אך נראה דלפמ"ש ר"ע בחגיגה דף ו' דשבטו של לוי הקריבו במדבר ולא ישראל דעבדו ע"ז א"כ שוב לא הותר לישראל לעשות מלאכה בשבת בשביל עבודה אחרי שהם לא הקריבו קרבנות כלל וז"ש הכתוב ויהיו בני ישראל במדבר והיינו שבמדבר לא הקריבו קרבנות ולכך נתחייב המקושש עצים מיתה.