שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן רט״ו (ט״ז)

והנה דרך אגב אזכיר מה דשאל אחד מהתלמידים בהא דהקשו בתוס' כתובות דף ח"י ד"ה ל"ש דלהמני במחמת ממון מיגו דאי בעי היו אומרים מחמת נפשות וע"ז הקשה דהא באמת הא דאין אדם מע"ר הוא משום דאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן לא לזכות ולא לחוב ואם כן ל"ש מיגו דאטו לא מהמנינן להו הא אף משה ואהרן אינם נאמנים כל שקרוב הוא אינו נאמן וגזירת הכתוב הוא דאינו נאמן וא"כ למה יהיו נאמני' במגו. והשבתי בזה דבאמת התוס' הקשו דנימא פלגינן דבורא והיו אנוסים רק מחמת נפשות וכתבו כמה תירוצים ע"ש ולפ"ז זהו כשלא היה להם מיגו אבל כל דיש להם מיגו שוב נאמנים בתורת מיגו שוב שייך לומר פלגינן דיבורא דהרי עכ"פ לענין השטר נאמנים וא"ל דקרוב פסול דז"א דהרי גם אם הם קרובים לאחד ולאחד רחוקים נאמנים לגבי הרחוק כדאמרו בירושלמי הובא ברא"ש פ"ק דמכות ובטוש"ע חו"מ סי' נ"א וא"כ מכ"ש בזה ובאמת לא נפסלו אבל עכ"פ השטר נפסל דבשלמא כשאין להם מיגו מה"ת לומר פ"ד וכמ"ש התוס' לחלק אבל כל שיש להם מיגו עכ"פ לגבי השטר נאמנים לפסול השטר וז"ב ודוק היטב. ובגוף הענין דאמרינן אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע פרש"י דאין אדם נפסל עפ"י הודאת פיו דאדם קרוב אצל עצמו הלכך אין אדם יכול להשים עצמו רשע. הנה לכאורה הדבר תמוה דעיקר חסר מן הספר והיה לו לומר דאין אדם יכול להשים עצמו רשע והוא אמר אין אדם משים עצמו רשע דמשמע שאינו משים עצמו אבל יכול להשים עצמו ולפענ"ד היה נראה לולא פרש"י ע"פ מ"ש הרמב"ם פח"י מסנהדרין בה"ו בסופו גזירת הכתוב הוא שאין ממיתין ב"ד ולא מלקין את האדם בהודאת פיו וכו' שמא נטרפה דעתו ושמא הוא מן העמלים מרי נפש המחכים למות שתוקעין חרבות בבטנם וכו' וכללו של דבר גזירת המלך הוא ולכאורה תימה למה לא כתב הטעם שאין אדם משים עצמו רשע ואדם קרוב אצל עצמו ולמה לו להרבות בטעמים אמנם נראה דבאמת הרמב"ם מפרש שהענין דאין אדם מע"ר הוא בשביל זה דבאמת האדם קרוב לעצמו ורוצה בתקנת נפשו וגם רוצה שלא יצא עליו שום חשש גנאי ושמץ רשעות וכשאדם אומר על עצמו שהי' רשע בלי ספק נטרפה דעתו ויש לו סבה וטעם למה שאמר זאת ואולי הוא מהמחכים למות וכיון שכן הוא עפ"י הרוב לכך גזרה חכמת התורה שלא יהי' האדם נאמן על עצמו להמיתו ולהלקותו עפ"י עצמו וז"ש רבא אדם קרוב אצל עצמו והיינו דמסתמא אדם רוצה בטובתו ואין אדם מע"ר ובלי ספק לא הי' משים עצמו רשע ואם עושה עצמו יצא מגדר אנשים ואולי יש לו טעם ע"ז ולכך א"א להאמינו וז"ב כשמש. ובזה מיושב קושית שו"ת חות יאיר סי' כ"ד דלמה לו לרבא להקדים הך דאין אדם קרוב אצל עצמו ת"ל דרשע פסול לעדות וגם למה הוצרך רש"י לפרש בשביל פ"ד הא כל שהוא קרוב אף שהמנינן ליה נפסל לגבי עצמו דקרוב פסול להעיד אף לרעה ע"ש ולפמ"ש אין כוונת רבא לפסלו מטעם קרוב רק דכל דקרוב לעצמו מסתמא אינו עושה עצמו רשע ואם עושה עצמו בלי ספק יש לו טעם בזה ולכך אינו נאמן ושפיר אמרינן פלגינן דיבורא ועל עצמו אינו נאמן. ובזה יש ליישב קושית התוס' דלמה בעדים שאמרו אנוסים מחמת ממון אין נאמנים ולא נימא פלגינן דיבורא ולפמ"ש אתי שפיר דשם להיות תורת עדות עליהם א"א לאחר שהעידו שקר ול"ש פ"ד דכל שאתה אומר שיש להם טעם א"כ שוב אין אתם מאמינם על דיבורם ועיקר נאמנות העדים על דיבורם והרי יש שקר בדיבורם וע"כ לומר שאין נאמנים כלל לומר אנוסים היינו אבל כאן לגבי אחר שפלוני רבע יש שני עדים ועל עצמו א"א להאמינו דאולי יש טעם בלבו ולכך באמת אמרינן שאמת הוא דהרי האחר מעיד כן רק שמסתמא האדם לא היה מעיד כן על עצמו וגזירת הכתוב היא שאינו נאמן על עצמו וא"כ לא נפסל עדותו כלל לגבי האחר אבל בשני עדים שאומרים שקר אם כן כל שאתה אומר ששקר דוברים והי' להם טעם שהיו רוצים לפסול השטר משא"כ כאן לענין אחר אין לו שום טעם ושפיר נאמן ודוק היטב כי היא הערה חדשה ובזה נכון מ"ש התוס' בב"מ דף ג' דהיכא דמתכוין לעשות תשובה אדם מע"ר והיינו דכל הטעם דאינו נאמן הוא דמסתמא יחוש על עצמו ולא יאמר שעשה מעשה רשע ולפ"ז כיון שרצונו לעשות תשובה הוא מוכרח לגלות מעשה רשעו כדי שישוב ושפיר שייך להאמין לו ודוק. והנה במ"ש הרשב"א לחלק בין פלוני רבעני ובין אני רבעתי וכן באני באתי על אשת פלוני דבכה"ג לא פלגינן דיבורא מדלא נקט הש"ס בכה"ג ותמה הנוב"י סי' ע"ב דלא מצי למנקט באמר רבעתי דל"ש לאונסו ור"י מחלק בין לאנסו בין לרצונו ואני תמה בזה דמה רבותא דר"י בלאונסו זה נודע לכל דכל שהוא באונס אינו רשע ועיקר רבותא דר"י דלרצונו אינו נאמן וע"ז שפיר מקשה הרשב"א ואף דהרדב"ז ח"א הובא בתומים סי' ל"ח ס"ק א' כתב דגם בלאונסו צ"ל פלגינן דיבורא ע"ש וא"כ הוה רבותא בלאונסו באמת לא קי"ל כן כמ"ש התומים. אך אי קשיא הא קשיא בהא דפריך הש"ס מה קמ"ל דפלגינן דיבורא היינו הך ומה קושיא הא באמת להרשב"א בפלוני בא על אשתי לא שייך כ"כ פלגינן דיבורא דאם נסלק על אשתי לא נשאר רק פלוני בא וכמו שהאריך הנוב"י שם וא"כ לכך אשמעינן דגם בזה אמרינן פ"ד אף דל"ד לפלוני רבעני דשייך פלגינן דיבורא פלוני רבע והוא קושיא גדולה ואף לפמ"ש הנוב"י שם דס"ל דפ"ד שלא בא לרצונה רק לאונסה עכ"פ הוה רבותא גדולה ולא נשמע מפלוני רבעני. והנראה בזה דהנה הנוב"י הקשה דלמה לא נקיט אשתי זינתה עם פלוני. אך נראה דהנה בהא דאמרו מ"ד אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן ופירשו רש"י ותוס' מיגו דנאמן על אחר נאמן על אשתו וזה דחוק מה"ת לומר כן אך נראה דיצא להש"ס כן דהרי הרשב"א דייק דברבעתי ובאתי לא פלגינן דיבורא וצריך טעם דאי משום דלא אפשר לחלק הדיבור דלא ישאר כלום יקשה דלימא פ"ד ולא היה לרצונו אלא לאנסו כמ"ש הרשב"א גופא. ובאמת המעיין ברשב"א ימצא דדחה דברי השואל מטעם זה ומ"מ הסכים לדבריו. אך נראה דע"כ לא שייך פלגינן דיבורא רק כשראש דבריו אמת ואינו משים עצמו רשע ויש עליו תורת עדות אז פלגינן דיבורא ולא מקבלינן סוף דבריו שמבטל עדותו אבל כל שבתחלת דבריו אינו נאמן והוא רשע היאך אפשר לקיים סוף דבריו והרי כבר נתבטל עדותו והמעיין ברשב"א ימצא שכוון לזה במ"ש שהרי נתבטל דבריו מיד.