שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן רט״ו (י״ג)

הן אמת דבלא"ה הדבר צ"ב כיון דספק סוטה עשה הכתוב כוודאי כ"ז שלא שתתה דאדרבא כששתה ע"כ מוכרחין לומר ששקר הוא אף דהוא נגד עידי קינוי וסתירה ועכ"פ לא שייך לומר דאין מכיר בה אלא המקום כיון דעשה הכתוב כודאי הו"ל כמו שאנן סהדי שנטמאה ועיין בכתובות דף ט' וא"ת מעשה דדוד מפני מה לא אסרוה ועיין רש"י ותוספות דהוה כמו עדים בדבר גלוי כזה וכמו עידי ביאה אף שעדים עומדים מבחוץ הו"ל עידי ביאה מכ"ש בדבר שהתורה עשה אותה כודאי. אמנם נראה דניהו דהכתוב עשה אותה כודאי ע"י עידי קינוי וסתירה מ"מ זהו לגבי דידה מדקינא לה ונסתרה ע"כ שודאי נטמאת אבל לגבי אותו שנסתר עמה לגבי' אינו כודאי דלגבי דידה שייך לומר דמסתמא אלמלא לא חטאה לא הכניסה עצמה לתגר אבל לגבי דידיה לא נודע זאת וא"כ שוב דהתורה אמרה שבהשקאה תצא מספק וא"כ שוב לא שייך לומר דמכירין אנו בחטא דהרי קינא ונסתרה מאותו איש וכל דאינו ברור לנו לגבי הבועל היאך נימא דהודאי הוא לגבי דידה וע"ז משני דהבועל מכיר בה ושוב הוה היכר לגבי דידה מכח אנן סהדי ודוק אבל הראשון עיקר כנלפענ"ד ודוק. והנה התוס' הקשו בהא דאמרו במכות דף ו' נרבע יציל ופירש"י משום דהיא שונאו והרי כאן אמרו דפלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להרגו הרי דנרבע לאונסו כשר ע"ש ולפענ"ד נראה דהנה המהרש"ל בחכמת שלמה הקשה דהיאך אפשר לומר בשביל דהוא שונא פסול והא קי"ל דאוהב ושונא כשרין להעיד ועיין מ"ש המהרש"א בסנהדרין כאן בזה ובשו"ת מהרש"ל סימן ל"ג ובתומים סי' ל"ג. ולפענ"ד הי' נראה דבאמת לכאורה היה נראה לי דבר חדש דניהו דקי"ל שונא כשר להעיד כחכמים דר"י ומשום דלא נחשדו ישראל על כך היינו דוקא בסתם שונא דבאמת אסור לשנוא את ישראל והתורה אמרה ואהבת לרעך כמוך ורק דיצרו תקפו ושונאו בזה אמרינן דלא נחשד כ"כ לשנוא אותו כ"כ עד שיעיד עליו עדות שקר אבל בשונא דקרא דהיינו במקום שעשה עבירה דמצוה לשנאותו וכדאמרו בפסחים דף קי"ב וכן קי"ל בטוש"ע חו"מ סי' ער"ב חיישינין שמא ידמה דזה עשה מעשה שנתחייב מיתה ובאמת לא הגיע עוד עד שערי מות ולא נתחייב מות וכדומה שישתנה הענין ואף דבכל עדות ל"ח שישתנה הענין בעדותו בשביל שנאסו כמ"ש הסמ"ע סי' ל"ג מ"מ כאן חיישינן שמא ישתנה. איברא דלפ"ז יקשה דא"כ איך משכחת לה שהעדים יעידו עליו שעשה איזה מעשה שנתחייב מיתה והא מצוה לשנאותו ואולי שקר הוא אך זה אינו דכל שלא עשה להם רע רק שהם ראו שעשה איזה מעשה שנתחייב מיתה וא"כ פשיטא שלא ישקרו בשביל השנאה שהרי העידו שעשה מעשה שנתחייב מיתה וקבל התראה ועיקר השנאה נצמח מזה שעשה מעשה רשע שנתחייב מיתה ולפ"ז זהו בסתם עדים אבל ההרוג או הנרבע דשונאים אותו בשביל שעשה להם דבר הרע כזה והוא שנאת הגוף בצירוף שנאה שראו שעשה מעשה רשע פשיטא ששונא כזה פסול להעיד ומעתה זהו כשיש שאר עדים אבל כשאין כאן רק הוא ואחר וא"כ אותו אחד כשר להעיד שעשה לו מעשה כזה רק שלענין הריגה צריך שני עדים פשיטא שעכ"פ בזה שונא כשר להצטרף דאל"כ לא היה האחר מעיד דבשלמא כשיש שני עדים בלעדי הנרבע א"כ הוה עכ"פ נמצא אחד מהם קרוב או פסול אבל כאן אם הנרבע יפסול שוב אין כאן עדות כלל ול"ש צירוף קרוב או פסול דע"א אינו נאמן לענין מיתה ודו"ק כי אף שיש לפקפק הדין נראה לפענ"ד נכון דבכה"ג שונא פסול. והנה בגוף הענין דאמרינן פלגינן דיבורא והיינו דמהמנינן ליה לגבי שמעיד על האחר ואין מאמינים לו לגבי עצמו ולכאורה קשה לי טובא דא"כ שוב יקשה קושית הש"ס דנרבע יציל ומה דאמרו במקיימי דבר ולא בעושי דבר והיינו דבע"ד אינו בגדר עד קשה הא עכ"פ לגבי המעיד עלי' הוא בגדר עד והיינו מטעם דעכ"פ לענין אחר יכול להעיד וזה תורף ענין פלגינן דיבורא דאף דאין אדם מע"ר מכל מקום אין אנו דנין על עצמו רק לגבי איש שמעיד עליו ותדע דאל"כ היה עדות מיוחדת שהרי עד שמצטרף עמו מעיד שרבע אותו וע"כ דעיקר אנו דנין על האיש שמעיד עליו. ובזה מיושב ג"כ דלא תקשי הא בעי דרישה וחקירה בד"נ והיאך נאמן לגבי אחר שיהרג הא זה בודאי הוה מכלל חקירות דזה אומר שרבע אותו ולהנרבע ע"כ צריך לומר דלא רבעו רק לאחר והוה הכחשה עכ"פ וע"כ דאין אנו דנין לגבי הנרבע רק לגבי הרובע וא"כ לגבי האחר הוא בגדר עד. והיא לכאורה קושיא וצ"ל דאם נימא דהוה בגדר עד שוב יהיה נמצא אחד מהם קרוב או פסול ושוב לא יוכל להצטרף וע"כ לא אמרינן פלגינן דיבורא רק שיוכל להצטרף להעד הכשר וכל שהיה נמצא אחד מהם קרוב או פסול שוב הוה עד פסול ושוב לא נימא פלגינן דיבורא והוה בגדר בע"ד אך היותר נראה דכל הפסול בנרבע משום ששונאו או מטעם שכתב רבינו חיים ביבמות דף כ"ה ועיין במכות דף וא"ו שם עכ"פ זהו כשמעיד שרבעו לעצמו אבל כשאמרינן פלגינן דיבורא ואין אנו מאמינים לו לגבי עצמו ואין אנו דנין ע"ז שוב לא נפסל זה דלא נעשה שונאו וכדומה שלא נעשה טריפה. שוב עיינתי במכות דף וא"ו בתוס' ד"ה נרבע שהקשו בהא דאמרו נרבע יציל והא אמרינן פלגינן דיבורא והיאך יכול וכתבו דכל דיש שני עדים לא אמרינן פלגינן דיבורא וא"כ שוב ל"ק קושייתי אם יש שני עדים. אך עדיין קשה מפלוני רבעני לרצוני דהוא ואחר מצטרפין להרגו ושם אמרינן פלגינן דיבורא וא"כ שוב אינו בגדר בע"ד וצ"ל כמ"ש מעיקרא דכל שפלגינן דיבורא שוב אינו שונאו וגם בלא"ה אינו שונאו ולרצונו שוב אינו רשע דאמרינן פלגינן דיבורא ועיין בתוס' במכות שם ותבין. אך אי קשיא הא קשיא בהא דבר בניתוס דאסהיד חד קמי דידי אוזיף בריבתא וחד אסהיד לדידי אוזיף בריבתא ואמר רבא דפלגינן דיבורא ופסל לבר בניתוס וקשה טובא דניהו דפלגינן דיבורא ואינו רשע ויכול להצטרף להעיד דהוי כמעיד קמי דידי אוזיף בריביתא מכל מקום קשה כיון דעדים שהי' בשעת הלואה בריבית פסולי' וכמבואר בש"ס ופוסקים ועיין ברמב"ם פ"ד ממלוה ואף בעדות בע"פ פסולי העדים כמבואר בכנה"ג בחו"מ סי' נ"ב בהגהת ב"י אות ג' והובא במלמ"ל שם וא"כ שוב אף דנימא דפלגינן דיבורא מה בכך הא העדים פסולים שהיו עדים על הלואה. ולכאורה רציתי לומר דמכאן ראיה למ"ש התוס' ישנים בכריתות דף י"ב דעדים צריכין שיכוונו לשם עדות ואל"ה לא מקרי עדים וא"כ כאן דבאמת הלוה לו בריבית וא"כ בשעת מעשה הי' בגדר בע"ד ולא נתכוין לעדות ולא מועיל לא נפסל. אך עדיין קשה דא"כ היאך מפסל בר בניתוס בזה הא לא נתכוין לעדות ועיין בש"ך חו"מ סי' ל"ו לענין נמצא אחד מהם קרוב או פסול דאף דנימא דלא בעי כוונה ממנ"פ או שאינם עדים או נמצא אחד מהם קרוב או פסול כל שלא נתכוונו ע"ש וה"ה כאן דממנ"פ או דלא מקרי עדים או דנפסלו והיא קושיא נפלאה. אמנם נראה דשם לרבא קיימינן והרי כל הפסול של עדים כתבו התוס' והנימוק"י משום דהם בני מלקות וקי"ל כאביי דלא בעי רשע דחמס רק כל דאיכא ארבעין בכתפיה פסול ועיין במלמ"ל שם שהאריך בזה ולפ"ז לרבא דבעי רשע דחמס שפיר פלגינן דיבורא ולא נפסל כלל דלא בני מלקות נינהו. ובזה מיושב היטב הא דהקשה הש"ס והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול לעדות והו"ל רשע והדבר צ"ב למה נ"מ סיים זאת. ולפמ"ש אתי שפיר דלהס"ד דלא ידענו מפלגינן דיבורא שוב יקשה דאיך מצטרף דעכ"פ נפסלו העדים ואף דלא הוה רשע דחמס לרבא מ"מ כיון דלהס"ד לא פלגינן דיבורא שוב הו"ל לוה בריבית דפסול לרבא דהו"ל כרשע דחמס ודו"ק היטב: