שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן רי״ד (ח׳)

והנה בשו"ת פמ"א הנ"ל הביא דברי רש"ל בתשובה סי' א' וכ"כ בשו"ת מהריב"ל ח"ב סי' ע"ה דאף דל"מ הודאה במקום שחב לאחרים דחזקה כל מה שביד האדם הוא שלו אבל בחזקת קרקע ג' שנים ומודה דהוא של אחר מועיל ההודאה אף דחב לאחרים עי"ז כגון בע"ח שלו שאין לו מה לגבות רק מאותה קרקע והטעם דבאמת חזקה שאין עמה טענה ל"ש חזקה וכאן כל שהודה שהוא אינו שלו מה מועיל חזקתו הא אין עמה טענה דסוף סוף הוא מודה שאינו שלו ולכאורה צ"ב דסוף סוף נימא דהודאתו בשקר ובאמת חזקה שיש בה טענה הוא דאם לא היה מודה הוה אמרינן דמסתמא כשאכל שלש שנים מסתמא קנהו ורק שהוא מודה א"כ באותה הודאה חב לאחרים ול"מ וצ"ל דכל שאין עמה טענה כעת שמודה שלא קנהו א"כ לא אתחזיק מעולם באותה שדה ולא שייך חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו. ולפענ"ד ראיה ברורה לדבריהם דהרי בהא דאמרו בב"ב דף למ"ד ואת לא קמודית דהאי ארעא דידי הוא ופסקינן דטענתו טענה וכתב הרשב"ם כיון דמודה שהקרקע היה של המערער ולא ידע אם היתה של המוכרה א"כ צריך להחזיר למערער ויגבה מעותיו מן המוכר ע"ש וקשה טובא דלמה יצטרך המוכר להחזיר לו מעותיו הא יכול לומר לא היה לך להודות דהקרקע שלו היתה והמוכר היה יכול להכחיש ולומר שהקרקע לא היתה שלו מעולם וא"כ הלוקח אפסיד אנפשיה וא"כ הוה הודאתו במקום שחב לאחרים ואינו נאמן כלל וע"ש בתוס' ד"ה לאו וע"כ דכל שהודה שהיה של המערער הו"ל כחזקה שאין עמה טענה ונאמן אף בחב לאחרים ודו"ק היטב כי לפענ"ד ראיה ברורה ונכונה היא. והנה בהא דאמרו בב"ב דף ק"ע דהבא מכח חזקה ושטר דצריך לברר וכ"ה בש"ע סי' ק"מ ס"ג וכתבו הר"ן הובא בסמ"ע שם ובסי' ע' ובש"ך שם דדוקא הכא דעיקר החזקה נצמח מכח השטר ומזה משמע דלא כרמב"ן דלהרמב"ן עיקר החזקה מכח דשתק ולא ערער ומה דאין לו שטר הוא לפי שלאחר שלש שנים ל"צ לזהורי בשטריה וא"כ כל ששתק החזקה בא מכח ששתק ומה אכפת לן בשטר וע"כ כמ"ש הנימוק"י דעיקר החזקה נצמח שזה טוען שהי' לו שטר רק שאבד השטר מפני ששהה שלש שנים ודו"ק. ודרך אגב אזכיר מה שהקשו בתוס' ר"פ חזקת הבתים בהא דאמרו כנס את תבואתו ומסק זיתי' כנס קיצו הרי"ז חזקה והקשו התוס' דהא תאנה קדמו. ולכאורה אין כ"כ קושיא דמה נ"מ אם תנא לי' לבסוף או בתחלה. והנה הרב מוה' אברהם קאמפף נ"י אמר דלפי מה דאמרו דטעם דחזקה כשור המועד ובעינן כשור המועד שלא יהיה בשעה שאכל פרי זה לפרי זה וא"כ כל שקדמו התאנים שוב הוה כבר בשעה שאכל הגפנים והשמנים לתאנים ולא הוה חזקה ושפיר מקשו התוס' דתאנים קדמו לא הוה חזקה. והנה אם כי דבר חכמה אמר אבל אינו נכון כלל דבאמת אטו צריך למיכל כסדרן שנגמרו וגם באספסתא שנגמר בתלתא ירחי מועיל ואטו צריך לרשום איזה אספסתא נגמר קודם וא"כ מכ"ש בשלשה מיני פירות הוה חזקה אף שאכל המאוחר קודם וגם אם לא אכל רק שמכר אטו לא הוה חזקה והחזקה הוה משעה שכנס התבואות לביתו ודוקא אם אכל מין פרי אחת שנגמרו ביחד אף שאכל שלשה פירות אין ראיה מזה דהוה כפירי אחת אבל בכה"ג הוה חזקה ברורה וז"ב. והנה במ"ש למעלה בטעמו של חזקה קשיא לי בין לפירוש הרמב"ן דהוא משום רגלים לדבר או משום תק"ח שלא יפסיד המחזיק קשה בהא דאמרו בב"ב דף כ"ט אנא בשכוני גוואי הוה ואמר ר"נ זיל ברר אכילתך ורבא ס"ל המוציא מחבירו עליו הראיה וקשה לפירוש הרשב"ם דלכך לא מחי משום שנשתמש עמו ול"צ למחות א"כ שוב אין רגלים לדבר וא"כ לא הוה חזקה וכן להקצה"ח משום תק"ח והמערער הי' יכול למחות וא"כ כאן של"צ למחות א"כ מה מועיל החזקה. אמנם נראה דע"כ לא הוצרכו לטעמים על החזקה רק בכל חזקות דעלמא דהמערער טוען שבגזילה נכנס להשדה והבית רק שלא רצה לשמוע לו ומיחה בו צריך טעמים של הרמב"ן והקצה"ח אבל כאן באמת ריעותא יש דלמה לא מיחה ואף שזה משתמש עמו מ"מ אם הוא אין לו שום דבר בהאי ביתא היאך לא חש שידור בו וא"כ כל שיש ריעותא שוב הי' חזקתו חזקה ורק שזה אומר שלא איכפת לו כ"כ כיון שזה לא החזיק לגמרי רק שנשתמש עמו א"כ גם החזקה לא היה חזקה גמורה ובזה נחלק ר"נ עם רבא שזה מאלים כחו של המערער כיון שהוא מוחזק בה מתחלה וזה מאלים כח המוחזק. ולפענ"ד היה נראה בטעם חזקה משום דבאמת חזקה דהשתא יש לזה שמוחזק כעת רק שחזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא לא נחשב אבל כל שלא מיחה ויש לו רגלים לדבר מדשתק שוב הו"ל כתרתי לריעותא דגם חזקה דהשתא נגד מעיקרא נחשב לחזקה וא"כ עד ג' שנים דיש ריעותא בגוף החזקה דהיכן שטרו ולא נחשב לחזקה דהשתא כלל משא"כ אחר ג' שנים הוה חזקה דהשתא חשיבות בצירוף הרגלים לדבר ובזה נחלקו ר"נ ורבא כאן דר"נ ס"ל כיון דלא החזיק לגמרי שהרי נשתמשו יחד והוא היה בשכוני גוואי לבדו א"כ לא נחשב לחזקה כלל וחזקה דמעיקרא בתוקפא וז"ש ברר אכילתך ורבא ס"ל דהוה המע"ה דמ"מ אחזיק כעת ודו"ק: