שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן ר״י (ו׳)

ובזה נראה לפענ"ד הא דאמר הש"ס ביבמות דף כ' דהדר אמר רבא כיון דאפשר בחליצה דמקיים עשה ול"ת והיינו אף דחליצה במקום יבום לאו כלום הוא מכל מקום כיון דכל עיקר מה שדוחה העשה לל"ת הוא כמ"ש הרמב"ן דמצות עשה בפועל מצוה יותר בכדי שיקיים המצוה ולפ"ז יש לומר כיון דעכ"פ מצות ד' יוכל להתקיים ע"י חליצה ניהו דיבום מצוה יותר מכל מקום לענין זה לא מצינו שידחה דשוב הו"ל מצוה הב"ע והחליצה היא מצוה בלא עבירה ופשיטא דמוטב שיקיים המצוה בלי סרך עבירה וע"ז מקשה והתניא אם בעלו קנו והיינו דכאן לא אכפת לן מצד מצוה הב"ע דעכ"פ הקנין הוא בטוב וכמ"ש וא"כ שוב חליצה במקום יבום לאו כלום היא ולא שייך לומר דמוטב שיעשה מצוה בלי עבירה ממצוה הב"ע כיון דלענין גוף הקנין לא אכפת לן שוב מצות יבום עדיף. ובזה מיושב היטב מה דהקשו בתוס' דהא רבא גופא פריך לעיל מהא דאם בעלו לא קנו. ולפמ"ש א"ש דשם דס"ד דח"ל לחליצה רמי' ולא ליבום שפיר מקשה דא"כ אם בעלו אמאי קנו דהא מה"ת אינו מצוה כלל ביבום אבל כאן לא קשה ליה לרבא דסבר דאף דאם בעל קני לכתחלה מוטב יותר שיהי' ע"י חליצה ולא יעבור על הלאו וז"ב. ובזה נראה לפענ"ד מה דקאמר הש"ס גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה דקשה הכי בשביל זה יבטלו המצוה הי' להם לתקן שיגרשנה תיכף ולפמ"ש יש לומר דכל עיקר מה דדוחה המצוה הוא משום דהקב"ה חפץ למען צדקו שיקיים המצוה וא"כ כיון שיש חשש שעי"ז יבא לידי מכשול ויעבור על מצות התורה בביאה שניה ושוב בכה"ג לא שייך דהעשה ידחה הל"ת דבאמת הל"ת חמור מעשה ועיין בתוס' שם דכתבו דאלמנה מן הנשואין וחייבי עשה נפקא לן מיבמתו דעולה לחליצה וכוונתם דשם ל"ש להגזירה דבלא"ה עשה ול"ת היא או דאין עשה דוחה עשה וא"כ היאך עולה לחליצה ולזה קאמרו מקרא דיבמתו ואף דהש"ס רמי עלה דא"כ אם בעלו אמאי קנו ל"ק דבל"ת גרידא שפיר דחי מה"ת רק בל"ת ועשה הוא דאין דוחה וז"פ והארכתי בזה לפי שראיתי שבשו"ת שאגת ארי' שם שנתקשה בדברי רש"י בסנהדרין דף נ"ג שכתב דאיסור מצוה התורה רבתה מקרא דיבמתו ואח"כ כתב דמה"ת עשה דחה ל"ת רק דגזרו ביאה ראשונה אטו שניה והקשה דמלבד דסותר עצמו אף גם דהש"ס דחי הקרא דיבמתו. ולפמ"ש הדברים כפשטן דלענין איסור מצוה דהוא אלמנה לכ"ג ומן הנשואין יש עשה ול"ת צריך קרא דיבמתו וכמ"ש התוס' ולענין איסור קדושה דהגזירה משום ביאה שניה ולכך הביא רש"י הנך תרתי טעמים וז"פ. ובזה מובן הא דאר"ל כ"מ שאתה מוצא שאפשר לקיים שניהם שאין העשה דוחה את הל"ת משום דבאמת הל"ת חמור רק דהתורה רצתה שיקיים העשה דהקב"ה חפץ שיקיימו המצות אבל כל שאפשר לקיים המצוה בלתי דחיית הל"ת פשיטא דאינו דוחה. ודרך אגב אומר מה שראיתי דבר תימה ברש"י בנזיר דף נ"ז ע"א שפירש כדר"ל דאמר דאפשר לקיים שניהם היינו צמר לצמר ופשתים לפשתים והוא תימה דכה"ג לא מקרי אפשר לקיים שתיהם דעכ"פ בפשתים א"א לקיים וכמ"ש התוס' בכתובות דף מ"ם בהדיא וצע"ג דהא ע"ז נאמר גדילים תעשה לך לדחות הל"ת. איברא דלפמ"ש צ"ב הא דמקשה הש"ס בפסחים דף מ"ז אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור והרי כל הטעם דעשה דוחה ל"ת הוא משום דהתורה חפץ לזכות את ישראל ולכך אם נימא דלא דחי הרי לא יקיים מצות ד' ולכך אמרה תורה דלדחה אף דל"ת חמור ולפ"ז זהו כשיש לפנינו עשה ול"ת אבל כאן דהוא חרש א"כ איך אפשר דאחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור הא באמת הל"ת חמור וכאן לא שייך לומר דהתורה חפץ שיקיים המצוה דהא באמת ליכא לפנינו מצוה רק דאמרינן הואיל ובכה"ג שוב הל"ת חמור ובזה לא יועיל מ"ש הריב"א לתרץ דעכ"פ הל"ת דחי ולא נשאר רק עשה ואין עשה דוחה אבל לא לקי דאכתי יקשה דגם הל"ת גופא אינו מהראוי לדחות וכמ"ש ונראה דמש"ה לא הביאו התוס' דברי ריב"א במקומו והריב"א בעצמו הקשה הקושיות ולא הזכיר תירוצו משום דזה ל"מ ליישב זה וע"כ כמ"ש הרשב"ם דלא מקרי מלאכה הצריכה לגופה או כמ"ש ר"ת דעכ"פ על לאו דכלאים לא יעבור דחזי לכסות. מיהו גם זה לא מיושב כראוי לפמ"ש וגם יש להקשות דהו"ל מצוה הבאה בעבירה וכמו שהקשה בנוב"י על הריב"א וכאן לא שייך התירוץ דעכ"פ הוה טעה בדבר מצוה דכעת אינו מצוה כלל ואין כאן מקום לטעה בדבר מצוה שוב נזכרתי שגם המלמ"ל פ"א משופר הרגיש בדברי הריב"א דהואיל עכ"פ לא שייך בזה דהו"ל הואיל באיסור ומ"ש נכון יותר לפענ"ד ודו"ק היטב: