שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן ר״י (ט״ו)

ומה נכבד בזה דברי רבינו בפי"ג משחיטה הי"ט שכתב שאם לקח חייב לשלח ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה ועשה ול"ת דוחה לעשה והסיום אין לו מובן ומהלח"מ נראה שגרס ואין עשה דוחה עשה והיא משולל ביאור דלמה לו זאת שכבר כתב שאינו דוחה. ולפמ"ש אתי שפיר דכוונת רבינו דלכך לוקה דכל שאינו דוחה שוב הל"ת ועשה דוחים להעשה ולכך לוקה וז"ב כשמש. ובזה מיושב מ"ש הכ"מ דבש"ס משמע דבתחלה קודם לקיחה יש ל"ת ואם לקחה אין כאן רק עשה דהלאו כבר עבר ולפמ"ש אתי שפיר דכל דעדן יש עשה אם כן שוב הל"ת בעצמותה חמור וכבר עבר על ל"ת ועשה עדן איכא עליו. וזה לפענ"ד כוונת התוס' במה שהקשו על הריב"א בד"ה לא צריכה דעבר ושקלה והקשו דלריב"א כל דעבר על הלאו הלאו כמאן דליתא והכא משמע דכ"ז דלא שקלה יש כאן עשה ול"ת ודבריהם תמוהים דאם קושייתם על המקשה דאמר דאיכא עשה ול"ת לציון הזה אין לו דורש למה ציינו על התרצן ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הקושיא היא על המקשן רק דבאמת אין מקום להקשות דגם לריב"א הו"ל עשה ול"ת כ"ז שלא עבר וע"ז הקשו מהתרצן דבאמת חידש דכל שעבר כבר עבר על הלאו וא"כ בתחלה אין עליו אלא ל"ת בלבד ופשיטא דעשה דחי ל"ת ואח"כ יש עשה וא"כ אמאי אמר דהלאו עבר ומשום דאיכא עוד עשה הא לריב"א בכה"ג לא עבר על לאו כלל דהא העשה דחי הל"ת דאז לא היה עשה רק ל"ת גרידא ועיין בנוב"י מהד"ת חלק או"ח סי' קל"ו ודוק היטב. עכ"פ דברי הרמב"ם מבוארים הארכתי בזה לפי שראיתי ברמב"ם דפוס בארדיטשוב הגיה הרב המגיה שם ולא עשה דוחה עשה כמו שנראה מלח"מ ולפמ"ש כמו שהוא לפנינו עיקר ובדוקא כתבי' ודוק. ובגוף דברי הריב"א הנ"ל הנה המלמ"ל פ"א משופר ה"ד נסתפק בזה אם במקום דאיכא עשה ול"ת אי העשה אלים כחו דהאי לא תעשה ואין העשה יכול לדחות הל"ת כלל ולקי והביא דברי ריב"א הנ"ל ע"ש ולפענ"ד נראה דהדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בשורש המצות בשרש הששי שהרמב"ם בספר המצות שער ששי כתב שהמצוה שיהיה בה עשה ול"ת ראוי למנות העשה בכלל המצות עשה ול"ת בכלל הל"ת ע"ש ואם כן חזינן דהעשה אלים כחו דל"ת שלא יוכל העשה לדחות הל"ת ולכך ראוי למנותו למ"ע בפ"ע ולל"ת בפ"ע והרמב"ן נראה שס"ל כסברת הריב"א דהל"ת לא אלים ואם כן לכך דעתו שאין ראוי למנות כל אחת בפ"ע שזה וזה אחת שלפי שנצטוינו לשבות לכך נמנענו מלעשות מלאכה וכן להיפך ואם כן הל"ת לא אלים וז"ב. ולפענ"ד נחלקו בזה האמוראים דהרי התוס' הקשו בביצה דף ח' ע"ב דרבא ס"ל דיו"ט עשה ול"ת היא ואילו בשבת דף כ"ד משמע דרבא לא ס"ל דיו"ט עשה ול"ת היא ורב אשי היא דחידש דיו"ט עשה ול"ת היא ונדחקו בזה. והנני יוסיף להפליא דהכי רבא לא יסבור דעשה ול"ת היא והא כתיב שבתון ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ידע רבא דעשה ול"ת היא אבל סבר דהעשה ול"ת אינו רק מצוה אחת שנצטוינו לשבות ביו"ט ולכך אסרת במלאכה ואם כן לא שייך לומר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דהא לא אלים כחו דהל"ת ועכ"פ אם עבר ודחה לא הי' לוקה ורב אשי חידש דיו"ט עשה ול"ת והיא במנין המצות הל"ת בפ"ע והעשה בפ"ע והיינו דאלים כחו של הל"ת דלא מזהר על המלאכה בשביל השביתה רק בשביל המלאכה בעצמה ואם כן כל שיש עשה ול"ת אינו דוחה ולוקה. שוב ראיתי בשעה"מ פ"ג מנדרים שהאריך בדברי ריב"א ובטעם המלך שם הביא בשם הרב מהרז"ט כעין מ"ש בישוב קושית התוס' והוא אמר דנחלקו במחלוקת הריב"א והפוסקים הנ"ל אבל אני אומר דתלוי במנין המצות אם נמנה לל"ת בפ"ע משום מלאכה ולא מצות שביתה א"כ הוה עשה ול"ת גמור שהעשה היא משום שביתה והל"ת משום המלאכה. ויתכן יותר לפמ"ש המלמ"ל בפ"א משופר דדוקא היכא דאיכא עשה ול"ת בחדא מלתא הוא דאלים כחה דהל"ת אבל היכא דאיכא עשה אחריתי ודאי דוחה. ואני אומר להיפך ג"כ דע"כ לא כתב הריב"א דנדחה ל"ת אף שיש עשה בהדה משום דהוא סבור דהעשה ול"ת הוא בשביל ענין אחד עד"מ שנצטוינו בשביתה וכל שעושה מלאכה אינו שובת אין ראוי שידחה אבל אם נימא דנמנה כל אחת בפ"ע דהיינו העשה היא השביתה והל"ת היא שגזרה חכמת התורה שלא יעשה מלאכה וא"כ הל"ת היא אלים דיש עוד צירוף העשה דשביתה ולכך אינו דוחה וע"כ לא כתב המלמ"ל אלא רק בעשה דכלאים דהיינו עשה שאינו בענין זה א"כ הל"ת אין ענינו לעשה כלל אבל כאן מלבד שעובר על הל"ת דמלאכה עוד אינו שובת ושפיר לא דחי וזכינו שדברי הרמב"ם והרמב"ן נחלקו בדברי הריב"א והפוסקים ואמוראי נחלקו בזה ודוק היטב ובקונטרס חשבונות של מצוה יתפרש הדברים אם יזכני ד' לגמרו ולהפיצו ע"פ תבל. ואדאנן בי' אזכור מה שראיתי בדרך העברה בעלמא בשו"ת חתם סופר סי' רנ"א הנדפס מחדש שהביא קושיא אחת בשם אחד ותוכן הדברים דלר"א בשבת דף קל"ג דלכך מילה שלא בזמנה אינה דוחה משום דהוה עשה ול"ת. ולפ"ז להריב"א באם עבר ומל לא נשאר רק עשה וא"כ לא יהיה כרת במל בשבת מילה שלא בזמנה ואיך יפרנס סוגיא דשתי תינוקות דכל דליכא כרת במזיד לא שייך חטאת בשוגג ע"ש שהגאון ז"ל נדחק ליישב. ומאד תמהני אם נזדקר טעות גדול כזה דהריב"א לא מיירי רק ביו"ט דאינו רק לאו אבל בשבת דהלאו היא כרת אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת כמבואר בסוגיא דעליה ביבמות ועיין רמב"ם פ"כ משבת ואם כן הל"ת בעצמותה חמור וחייב כרת וחטאת ור"א בשבת קאי על מילה שלא בזמנה ביו"ט אבל בשבת אין מקום לזה וז"פ וברור.