שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן ר״ט (ז׳)

והנה בהא דאמרו כששמעה בו שמת בע"א לכאורה קשה דלמה לי' לאוקמא בע"א ולמה לא אוקמא במשאל"ס דמבואר באהע"ז סי' י"ז סל"ה דגובה כתובתה אף שאסורה להנשא ובניו ובנותיו אין יורדין לנחלה דבממון ל"מ משאל"ס. מיהו זה אינו דבמים שאל"ס הבנים יורדים לנחלה וכמ"ש הרמב"ם והראב"ד פ"ו מנחלות ה"ג ואדרבא הראב"ד סבירא ליה להיפך דהיא אינה גובית הכתובה דלא קרינן לכשתנשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי וכ"כ הה"מ בשיטת הרמב"ם ואף דעכ"פ ניזונית מנכסיו כמ"ש הה"מ אבל זה ודאי דיורדין לנחלה ומזה ראיה ברורה להרמב"ם והראב"ד הנ"ל דאם נימא דלענין נחלה חיישינן וא"כ לענין מזונות האשה בודאי לא מחמרינן דהרי אם נשאת לא תצא ואם כן אין חשש כ"כ לענין מזוני דהא ב"כ וב"כ מגיע לה מזוני רק דחיישינן לצררי ועכ"פ בכה"ג ודאי מגיע לה מזוני ואם כן קשה לוקי בכה"ג וע"כ דיורדין לנחלה על פי העדות הלז ובע"א ל"מ לאוקמא דאינו נאמן במים שאל"ס וכמ"ש הח"מ והב"ש דהא בע"א ל"צ למים שאל"ס וכדמוקי בש"ס. אך נתיישבתי בדבר דאי אפשר לאוקי כאן במשאל"ס דהא כל הטעם דאמרו בששמעו בו שמת בודאי גובה בלי שבועה הוא משום דתשבע בסוף ולפ"ז כל שנטבע במים שאל"ס יוכל להיות שלא תבא לידי גיבוי כתובה דהא במים שאל"ס לא תוכל לבא לידי בירור והכתובה אינה גובית ניהו דניזונית מכל מקום עכ"פ שבועה בעי דהא לא תשבע בסוף בבירור שמא לא תגבה כלל כתובה וז"ב ודוק: עוד נראה לי בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל דהנה הטעם דמצריך שבועה למזונות הוא משום דצריכה להוציא מזונות מהיתומים ולמכור הקרקעות א"כ לא תוכל להוציא מספק ואף דאמרינן נכסי בחזקת אלמנה קיימי כדאמרו בכתובות דף צ"ו היינו מטעם שכתבו התוס' שם דכתובה מיד שנפרעה נסתלקה משא"כ מזונות דאית לה מזונות כ"ז שלא תתבע הכתובה ולפ"ז עכ"פ לענין השבועה דחיישינן שמא התפיסה צררי ואין מגיע לה מזונות שוב הוה הנכסים בחזקת היתומים דדוקא באם הספק אם נתנו לה המזונות אבל חיובן של מזונות אין ספק שייך לומר נכסים בחזקת אלמנה קיימי אבל כאן הוה ספק בגוף החיוב אם כן פשיטא דהנכסים בחזקת היורשים ובפרט לשיטת הראב"ד דחיוב מזונות הוה חיוב דבר יום ביומו ואם כן בודאי נכסי בחזקת יתמי קיימי ולפי זה בששמעו בו שמת בע"א כמו דהוא לפי המסקנא א"כ היורשים אינם יורשי' עוד הנכסים וא"כ שוב יותר בחזקת אלמנה קיימי דמזונות מגיע לה בחיים ואחר מיתה וספק צררי אינה מוציא מיד היורשים דהם גופם עדן ספק וז"ב כשמש ועיין בישועת יעקב סי' צ"ג שכתב ג"כ סברא זו דכל דהספק בגוף החיוב לא שייך נכסי בחזקת אלמנה קיימי וכמ"ש בראשית ההשקפה ודוק. והנה התוס' בכתובות דף פ"ט ע"ב ד"ה יכול הקשו בהא דקתני האשה שהלך בעלה והיא למדה"י ובאה ואמרה גרשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה ולמה לא ניחוש שמא יטעון הבעל שלא גרשה ואז הוה טענו חטין והודה לו בשעורין דפטור. ואמרתי בזה בלימוד הישיבה בשנת תרט"ו אור ליום ג' שמות דבאמת צריך להבין גוף חידוש התוס' דלכך יש לו מיגו דלא גרשתיך ואף דהוא חייב ש"כ מ"מ יהי' טענו חטין והודה לו בשעורין ואמאי הרי לא גרע ממעוכבת בשבילו להנשא דחייב לה מזונות וה"ה כאן כל שהוא מכחישה וטען לא גרשתיך הרי לא תוכל להנשא וחייב במזונותיה וכבר הקשה כן דו"ז בישוע"י סי' צ"ג ס"ק א'. אך באמת ל"ק דאם נימא דאינו נאמן לטעון גרשתיך במיגו משום דיהיה חייב לה מזונות כיון דמעוכבת בשבילו להנשא ואם כן כיון שאין לו מיגו הרי נאמנת במה שטענה גרשתני ושוב אינה מעכבת בשבילו להנשא ושוב היה יכול לטעון לא גרשתיך ולא יתחייב מזונות ואף דמעוכבת בשבילו להנשא שהרי הוא טען לא גרשתיך ז"א דאם יתחייב לה מזונות שוב לא יטעון לא גרשתיך ולא תהיה מעוכבת בשבילו להנשא אך זה אינו דאם יטעון לא גרשתיך אז תהיה מעוכבת בשבילו להנשא ויצטרך ליתן לה מזונות. אמנם נראה דהרי התוס' הקשו בד"ה מגו דהא האשה שאמרה גרשתני נאמנת משום חזקה דאין האשה מעיזה וכתבו כיון דתובעת כתובתה אף להנשא אינה נאמנת ע"ש ובמהרי"ק שורש ע"ב האריך דהתוס' פרק האשה שלום דף קט"ז ס"ל דנאמנת להנשא ולא לענין כתובה וא"י מי דחקו לזה דהא כאן מבואר כוונתם דאף להנשא אינה נאמנת. ובאמת לפענ"ד כפי מ"ש בכתובות הוא מחוור דלענין חימוד ממון אמרינן מיגו דהעזה וכל שתובעת כתובתה שייך לומר דתוכל להעיז דהרי בממון אמרינן מיגו דהעזה וגם לפמ"ש הרא"ש סוף נדרים דהא חזקה דרבא אינו רק משום שאינה רוצית לקלקל עצמה כל ימיה אבל כשתובעת כתובתה שוב לא תקלקל עצמה ואמרינן שאינה רוצית להנשא כלל רק משום חימוד כתובה מעיזה ודברי דו"ז הגאון בישוע"י שם שכתב דהתוס' בכתובות שם ס"ל דלהנשא נאמנת במחכ"ת לא כן אבי דהתוס' לא כתבו כן ודברי המהרי"ק הן על התוס' דיבמות קט"ז הנ"ל אבל כאן ס"ל להתוס' דלא תהי' נאמנת כלל. ולפ"ז נראה לפענ"ד דזה לא נקרא מעוכבת בשבילו להנשא דהא אם היא לא באת לומר מכתובה כלל כ"א גרשתני אז היתה נאמנת אף שהוא טען לא גרשתיך מכח חזקה דרבא א"כ מה שהוסיפה לטעון תנו לי כתובה בזה מגרע גרע ואם כן שוב אינו חייב לא ליתן כתובה ולא מזונות דהוא יכול לטעון אתה מחלת על מזונות או הודית דמה לך לטעון על כתובה ואינך מעוכבת בשבילי דאדרבא אם היית אומר שגרשתיך לא היתה נאמנת דבעלה מסייע לה אבל כשטען לא גרשתיך היתה נאמנת ורק ע"י שטוענת כתובה א"כ אתה גרמת לך ולא אני וז"ב. ולפ"ז מיושב היטב קושית התוס' דשם דטענה גרשני בעלי ולא הזכירה כלל הכתובה שוב לא שייך לומר דשמא בעלה יטעון לא גרשתיך דממ"נ אם נאמין לה שגרשה שוב מגיע לה כתובה ושפיר מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה דהא כל שטען לא גרשתיך בודאי לא נתן לה הכתובה וכל האומר לא לויתי וכו' ואם נימא דיהיה נאמן שוב הוה מעוכבת בשבילו להנשא וא"כ מגיע לה מזונות ודוק היטב כי הוא חריף: