שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן ר״ט (ג׳)

והנה לכאורה לפמ"ש הט"ז באהע"ז סי' י"ז ס"ק ס"ג דלכך חיישינן בע"א במלחמה שמא שכרה את העד ע"פ מה דאמרו בגיטין דף ס"ד בסוגיא דאומר אמרו דלא תעשה כזאת בישראל דחיישינן שמא תשכיר עדים ומסיק הש"ס דדיבורא מקרי ואמרו וכתבו התוס' דהיינו דיבור שאינו נגמר על ידם המעשה ולא ניסת לשוק עפ"ז חיישינן שמא תשכור ודיבורא מקרי ואמרי ע"ש ולפ"ז ה"ה בע"א בעגונה דלא נגמר על ידו רק משום דהיא גופה דייקא ומנסבא א"כ חיישינן שמא ירצה העד להעיד שקר בשכר דיסמוך על דייקא שלה דבודאי לא תנשא עד שתדייק ע"ש ודפח"ח. ולפ"ז כאן דטענה דנתגרשה א"כ לא שייך גבה דדייקא ומנסבא וא"כ שוב מהראוי להאמין לע"א ביותר דהוה דיבור דאתי לידי מעשה על ידו ובכה"ג בודאי לא חיישינן דמשקר ודוק. הן אמת דקשה לי בהא דמבואר באהע"ז סי' י"ז סעיף מ"ג בהג"ה דכל שתובעת הכתובה אף ביש לה עד שמת לא תנשא בכה"ג והוא מדברי הריטב"א והיינו מטעם דחיישינן שמא שכרה אותו ועיין ח"מ ס"ק פ"ה והיינו מטעם חימוד ממון הכתובה וקשה הא בכה"ג עכ"פ הוה דבור דאתי לידי מעשה דאולי תנשא ג"כ דאף די"ל דבאמת כשתרצה להנשא דייקא ומנסבא ואם כן לא יגמר על ידו אבל עכ"פ קשה הא בא על ידו מעשה דנוטלת הכתובה וגוזלת ממון דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ולא מסתבר לחלק בין גזילת ממון ובין ניסת לשוק דאף שזה חמור טפי אבל עכ"פ גם זה הוה דיבור דאתי לידי מעשה ומה"ת לחוש דמשקר אמנם זה אינו דבאמת לענין ממון בלא"ה פסול ע"א מן התורה מגזירת הכתוב דלא יקום ע"א באיש ואם כן כל דחיישינן שמא אין דעתה רק על הכתובה ולא תרצה להנשא ואם כן ע"א בא לממון ובזה לא האמינה תורה לע"א וז"ב מאד. ובזה יש ליישב מה שהקשו האחרונים וכן הקשה דו"ז בישועת יעקב מהא דאמרו כששמעה בו שמת בע"א הוא דאי בעית לאנסובי בע"א מצי מנסבא מזוני נמי יהבינן לה והיאך נותנין לה מזוני הא לא בעית לאנסובי רק שתובעת מזונות ולזה אין ע"א נאמן כמו בתובעת כתובה ולפמ"ש יש ליישב דכאן אין ע"א בא לממון דהרי נכסי בחזקת אלמנה קיימי למזונות וכדאמרו בכתובות דף צ"ו ואם כן שוב ע"א מהימן לסייע להחזקה וז"ב. ומה שהקשה שם למה לא תהיה נאמנת כשאמרה התירוני ותנו לי כתובה במיגו דאי בעי אמרה התירוני לבד דאז היתה נאמנת לענין כתובה ג"כ. לפענ"ד אין כאן התחלה לקושיא כלל דכל הטעם דנאמנת משום דאמרינן דדייקא ומנסבא ואם כן אילו נודע לנו דלא דייקא לא היתה נאמנת ואם כן כל שתובעת כתובה דחיישינן דלמא לא דייקא כ"כ ואין דעתה להנשא א"כ איך שייך להאמין במיגו דאטו חיישינן דמשקרת לגמרי אנן חיישינן דלמא דעת קלה יש לה ולא תידוק כ"כ ובאמת אינה רוצית להנשא רק הכתובה רוצית ואם כן ל"ש להאמין במיגו וז"ב מאוד ודוק. ובחידושי הוספתי בזה דברים דבאמת לפענ"ד תלוי הדבר בהא דאבעיא ביבמות דף קי"ד אי ע"א מהימן משום מלתא דעבידא לאגלויי או משום דדייקא ומנסבא ולא אפשיטא ולפ"ז אם חיישינן שלא דייקא ומנסבא שהיא באתה בשביל הכתובה שוב אין ע"א נאמן דלא שייך דייקא ומנסבא אך לפ"ז שוב מהראוי להאמין דל"ש חשש שתשקור דהא שוב הוה דיבור שיש בו מעשה דשמא תרצה להנשא ובפרט אם נימא דמהימן משום מלתא דעבידא לגלויי אם כן ניהו דמשום דייקא ומנסבא לא שייך להאמינה אף שהוא דיבור שיש בו מעשה דמ"מ עיקר נאמנות העד בשביל שדייקא ומנסבא וכאן לא דייקא מכל מקום נאמן דהא עד מהימן משום מלתא דעבידא לגלויי ואם כן אדרבא כל ששייך לומר דלא דייקא הוא נאמן יותר דהו"ל דיבור שיש בו מעשה וצ"ל כיון דהוה אבעיא דלא אפשיטא אי מטעם דמלתא דעל"ג או מטעם דייקא אם כן שוב חיישינן שמא עיקר הטעם בשביל דייקא ומנסבא וכאן לא דייקא ושוב אין עד נאמן ולפ"ז מיושב היטב הא דאמרו בע"א כיון דאי בעית אנסיבי מצית מנסבא מזונות נמי יהבינן לה וכבר הבאתי שהקשו הא אף למזונות כל שתובעת ל"ש להאמין ע"א ולפמ"ש א"ש דבאמת הוה ספק שמא משום מדעל"ג ולכך במזונות דנכסים בחזקתה קיימי נאמנת בספק דדלמא הטעם דע"א בשביל מלתא דעל"ג משא"כ לכתובה דאינו נאמן וא"י להוציא הכתובה וז"ב ודוק: