שואל ומשיב מהדורא רביעאה · כלל ב׳ סימן ר״ח (ט׳)

והנה לכאורה קשה לי לפמ"ש הה"מ בטעם דאסור לראות מומין ביו"ט לפי שאם ימצא שאינו מום הרי טלטל שלא לצורך לפ"ז יקשה אמאי בנולד מום מעיו"ט אסור הא לא שייך מיגו דאתקצאי ביה"ש דהא בביה"ש לא היה חשש דאף אם ימצא שאין בו מום מכל מקום מותר הטלטול דטלטול מוקצה ודאי אינו רק דרבנן ובאיסור דרבנן לא אמרינן מיגו דאתקצאי בה"ש לשיטת רש"י בביצה דף צ"א שהבאתי למעלה דבשלמא באכילה יש חשש תורה אם אינו מום והו"ל מוקצה בה"ש משא"כ לענין טלטול וגם לפמ"ש הט"ז סי' תצ"ח ס"ק ט' דדוקא בכור שהי' לו חזקת איסור שייך הטעם שמא ימצא בו מום שאינו קבוע משא"כ בכל הוראות שלא אתחזיק איסורא א"כ כאן שנולד המום מעיו"ט דעכ"פ אתרע החזקת בכור א"כ יהיה מותר לראות ולא שייך לומר דשמא יתרפא דמלבד דהוה מוקצה לחצי שבת וכמ"ש למעלה באורך אף גם דכבר כתבו התוס' בדף כ"ז דלענין טלטול לכ"ע לא אמרינן מוקצה לחצי שבת והיא קושיא נפלאה. ולכאורה רציתי לומר דלא מיירי הש"ס שנולד בו מום שנודע שהוא מום קבוע אלא שלא ראוהו חכם דבזה בודאי לא שייך אתקצאי רק דמיירי שלא היו מומו ניכר וא"כ לא נודע כלל שמא לא יש בו מום כלל ובזה מיושב דברי ה"ה דמה דמתיר לשחטו מיירי בנולד מום ידוע שהוא קבוע רק שלא הראהו לחכם דבזה מותר לשחטו אלא שעדיין תמוה דאף בלא נודע עכ"פ אתרע החזקת בכור ויכול לראותו לפי דברי הט"ז וגם בנודע מהראוי להתיר אף לכתחלה לראות. אך העיקר נראה דע"כ לא אמרינן דכל שלא אתקצי ביה"ש מותר הוא רק לדידן דאית לן מוקצה ועיקר ההקצאה הוא בתחלת שבת כדאמרו בעירובין דף ל"ה וכל שלא אתקצי בה"ש שוב לא אתקצאי אבל בש"ס דקאי אליבא דר"ש דהוא לית ליה אתקצי כלל. דלית ליה מוקצה רק בשביל דאין רואין מומין לכך אקציה מדעתו כמ"ש רש"י ולכך כל שלא הראהו מבע"י דהי' יכול לראותו בה"ש הא סוף סוף כל שלא ראהו בה"ש שוב אתקצאי בשביל דאין רואין מומין בי"ט ולכך אסור וז"ב כשמש. ובזה מיושב היטב דברי ה"ה דלדידן דאסור מטעם מוקצה כל שנולד בעיו"ט לא שייך מוקצה דלא אתקצאי בה"ש וז"ב כשמש ודו"ק היטב כי היא עצה עמוקה וישרה. ואחר זמן רב שכתבתי זאת מצאתי בספר נטע שעשועים מהגאון מוהר"ץ ז"ל מבוטשאטש שנדפס מחדש בחלק או"ח סי' ט' שהפליא על הרב המגיד ועל הרמב"ם שנתנו טעמים למה שאין רואין מומין ביו"ט והא בש"ס דף כ"ז אמרו מאי הוי עלה ת"ש דאר"י דתליא באשלי רברבי וכו' בשיטת ר"מ אמרה וכו' אלמא קסבר ר"מ ראיית בכור לאו כראיית טריפה ופירש"י דאחשבה וכו' ובד"ה ומינה כתב דהוה כמתקן והפליא מאד על הרמב"ם וה"ה דאיך מצאו ידם לפרש דברי הש"ס הלז ולא ידעתי הפלאה זו מה היא דגם לטעם הרמב"ם הא דגזרו שמא יתירם החכם במומו ויבא זה לשחטו או לטעם הה"מ משום שיבא לטלטל הא דגזרו בזה טפי מכל איסורים הוא משום דבכור לאו כראיית טריפה דראיית טריפה לאחר שחיטה משא"כ בכור וא"כ שפיר מפרשי לה בשיטת ר"מ ולשיטת הה"מ ימתק עוד יותר דכבר הבאתי דברי הט"ז דמה שהחמירו שאסור בטלטול ולא החמירו בשאר טריפות הוא לפי שבכור בחזקת איסור עומד משא"כ ספק טריפות וא"כ זה שאמר דכמו שראיית בכור אינו כראיית טריפה דראיית טריפה מותר לבדקה אחר שחיטה ולא חשו שמא יטלטל ומטעם דלא אתחזיק איסור ועיין בביצה דף ל"ד דבכל בהמות לא מחזיקין ריעותא אף שצריך בדיקה אח"כ מהטרפיות וע"ש ברש"י ובבכורות צריך לבדוק מחיים וה"ה לענין ראיה דבבכור צריך לראות מעיו"ט וז"ב כשמש. ומיהו בלא"ה ל"ק על הרמב"ם דהרי הרמב"ם כתב הטעם על בהמת קדשים שנפל בו מום ושם לא שייך הטעם של הש"ס דדוקא בכור החמירו לראות בעודנו חי ואם שחטו שלא עפ"י חכם אין מתירין אותו דהכהנים נחשדו ע"ז וא"כ לא שייך הטעם של הש"ס ולכך נתן הרמב"ם טעם אחר וגם ה"ה קאי על דינו של הרמב"ם לענין בכור ובזה עמדתי על דברי רבינו ששינה לשון המשנה דנקט הדין לענין בכור והכא כתב לענין בהמת קדשים וכבר עמד בזה המצל"ח. ולפמ"ש אתי שפיר דבכוונה שינה מלשון המשנה כדי לתת טעם הכולל לכל בהמת קדשים. ומה שהקשה המצל"ח דהיאך משכחת לה כלל בהמת קדשים לראות המום ביו"ט דהא אסור לפדות ביו"ט וכמבואר לקמן בדף כ"ח ע"ב ברש"י בד"ה בבהמת קדשים דבי"ט לא פרקי לה וכן מבואר לענין פדיון הבן בשבת דאסור משום מקח וממכר וא"כ אם ביו"ט אסור לפדות וביו"ט היה אסור לפדותו אם לא היה מעיו"ט והיאך משכחת לה דלפדותו ע"ש שהניח בקושיא ולפענ"ד נראה דכל הטעם דאסור לפדות הוא משום מקח וממכר והיינו כשנגמר המקח אבל כאן כ"ז שלא ראו המומין לא נגמר המקח עדיין ומותר ועיין בצל"ח ביצה דף י"ג ומ"ש דבהמת קדשים אסור לפדותו כמ"ש רש"י בביצה דף כ"ח היינו דממנ"פ כיון שאסור משום מומין בלא"ה הוה מוקצה דלר"ש קיימינן וממילא אסור משום מומין ודו"ק: